עמק יהושע חלק א כג

לכתחילה ליעבד. וא"כ אי אמרינן דגבי שומע כעונה אמרינן נמי כל שאר"ל בילה מעכבת בו. היה המצוה לכתחלה בעני' דווקא כמו דאמרינן גבי מקרא ביכורים דצריך לקרות כיון דמעכב אם אינו ראוי מצוה לכתחילה בקריאה דווקא. וה"נ לענין שומע כעונה. דהא זהו מצוה ולא דמי לטבילה. ועי' בסוכה (דף ל"ח) שנסתפקו התוס' בזה אם מצוה מן המובחר בעני'

הרי נתברר דטומטום ואנדרוגינוס חייבים להטיל לבן בטלית של פשתן אע"ג דאי אפשר בתכלת משום דב' מצות נפרדות הם וכל א' שייך בלא חבירתה. וכן בטלית שאולה חייב להטיל לבן אע"ג דאי אפשר בתכלת לפי מה שביארתי בתשובה (סי' א') דבתורת דיחוי הוא ולא בתורת היתר וכן גידם חייב להניח של ראש אע"ג דאי אפשר לו להניח של יד משום דב' מצות נפרדות הם. ובכה"ג אמרינן בפ"ה דפסחים (דף נ"ט) דכל כמה דלא מתקטרי אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר. ואעפ"כ אי ליתא לאימורין מצו אכלי בשר ולא מעכבו. וביבמות (דף ק"ד) מידי דהוי אאימורי דכי ליתנהו לא מעכבי וכי איתנהו מעכבי ובפסחים (דף ע"ז) ומה אימורין דכי ליתנהו לא מעכבו. וכי איתנהו מעכבו. דם כי ליתי' מעכב כי איתא לא כש"כ. וכן כתבו התוס' במנחות (דף מ"ה) דאמרינן התם ומניין שמעכבין זא"ז ת"ל יהיו אע"ג דאמרינן התם ומניין שאם לא מצא שבעה יבוא ששה ומנין שאם לא מצא ששה פי' כשיש להם כל הצורך. אלמא כל היכא דלא אמרינן בי' כל שאר"ל מעכבי טפי כי איתנהו מכי ליתנהו. ובירושלמי ספ"ו דנזיר רב אמר תנופה מעכבת בנזיר. והתני זאת תורת הנזיר בין שיש לו כנפים בין שאין לו כנפים דאמר רב בנזיר שיש לו. אלמא דמעכב יותר ביש לו והש"ס דילן דלא משני הכי בספ"י דנזיר היינו משום דצריך לומר כל שאר"ל וכמו שכתבו התוס' שם. ולדעת הירושלמי לא אמרינן כל שאר"ל משום דרבי רחמנא זאת תורת. אלמא דכל היכא דלא אמרינן בה כל שאינו ראוי לבילה מעכבי טפי כי איתנהו מכי ליתנהו וע"כ בתפילין אע"ג דאמרינן כל זמן שבין עיניך יהיה שתים ה"מ דווקא כי איתנהו. אבל כי ליתא כגון במי שאין לו זרוע דאינו יכול להניח של יד חויב בתפלין של ראש ולא שייך בזה כל שאר"ל כמו שביארתי כן נ"ל, ויתר דיני תפלין יתבאר בסי' שאח"ז

דיני שבת

סימן ד

שאלה אם מותר האיש לצאת בטבעת שאין עליה חותם בחצר המעורבת או לא

תשובה דין זה מובא בש"ע או"ח (סי' ש"ג סי' י"ח) וזה לשונו ומיהו טבעת שיש עלי' חותם לאשה ושאין עלי' חותם לאיש דתנן בה חיוב חטאת אף בכרמלית אסור אפי' לדידן והוא הדין לכל מאי דאיתמר בי' חיוב חטאת. ויש מי שאומר כו' והוא מס' התרומה ותחלה נבאר אם גזרו באיש משום תכשיט או לא והנה אמרינן בשבת (דף ס"ב) לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עלי' חותם כו' ואם יצתה חייבת חטאת. ואמרינן עלה בגמ' אמר עולא וחילופיהן באיש קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש. וכתבו התוס' דהא דאמר וחילופיהן באיש אחיוב חטאת קאי. אבל בתכשיט לא גזרו באיש כלל דלא שייך באיש דילמא שליף ומחוי, והביא הרא"ש הירושלמי (פ"ו דשבת) וזה לשונו תכשיטין למה הם אסורים אמר רב ע"י שהנשים שחצניות הן מתירתה להראות לחברתה וקאמר התם והאיש ע"ו שאינו שחץ מותר. שמעינן מההוא מעשה בר"ג שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חבריו משום תכשיט. הדא אמרת העשוי לתכשיט אסור. הדא אמרת העשוי לכך ולכך. הדא. אמרת א' האיש וא' האשה. הדא אמרת אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסור לצאת בו בחצר. ונחלקו בה רבותינו הראשונים בפשט הירושלמי ואיך הוא מסקנת הירושלמי אם דחה אח"כ הראי' שהביא מר"ג שגזרו באיש משום תכשיט או לא. עיין ברא"ש שהאריך בפירושיהם, והנה במה דאמרינן כל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר. נחלקו בזה הרמב"ם ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל. שהרמב"ם ז"ל כתב (פי"ט מה' שבת ה"ח) וזה לשונו כל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו אפי' לחצר שאינה מעורבת כו' ע"כ. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו לאסור אפי' בביתו דרך מלבוש ותכשיט שמא ושכח ויצא

והנה הש"א הקשה על הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ח) כשחלה ר"א נכנסו אצלו ר"ע וחביריו לבקרו כו' ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו וגער בו ויצא בנזיפה איך מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות. וכתבו התוס' אע"ג דר"א לא הי' זז ממקומו קרי לי' איסור שבות דכל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר וה"ה אפי' יושב במקום א' אסור. וא"כ קשה על הרמב"ם שפסק דהא דגזרו הוא דווקא בחצר שאינה מעורבת אבל בחצר המעורבת או בביתו מותר. וא"כ אמאי קרי לה ר"א איסור שבות כיון שהי' יושב בביתו. והנה אמרינן בשבת (דף י"ב) תני דבי ר' ישמעאל יוצא אדם בתפלין ע"ש עם חשיכה מ"ט כיון דאמר רבה בר רב הונא חיוב אדם למשמש בתפלין כל שעה מדכר דכיר. וקשה דלמה לי' להש"ס לומר הטעם משום דחיוב אדם למשמש בתפלין. תיפוק ליה דהא אינו חייב חטאת אפי' אם יצא בהם בשבת כמו דאמרינן בפ"ו דשבת (דף ס"א) דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא אעפ"כ אם יצא אינו חייב חטאת. ובפ"ק דשבת (דף י"א) אמרינן דדבר שאם יצא בה בשבת אינו חייב חטאת לא גזרו מבעוד יום. דאמר רבא התם היא גופה גזירה ואנן ניקום נגזור כו'

ונראה לי ליישב ע"פ מאי דאמרינן בפ"ג דמנחות (דף ל"ו) דתניא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות ויו"ט דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד. ואמרינן שם דר"ע יליף דבשבתות ויו"ט פטור מתפלין מקרא אחרינא דתניא ר"ע אומר יכול יניח אדם תפלין בשבתות ויו"ט ת"ל והי' לאות על ידיך מי שצריכין אות יצאו שבתות ויו"ט שהם גופם אות. והאריכו האחרונים בזה שיש חילוק בין ר' יוסי הגלילי ור"ע בשבתות ויו"ט. דלר' יוסי הגלילי דנפקא לי' מושמרת את החוקה איסור להניח תפלין בשבתות ויו"ט. כמו דאמרינן התם אמר ר' אליעזר כל המניח תפלין בלילה עובר בעשה ור"י אמר עובר בלאו ומסקינן התם דפליגי בהשמר דעשה אם הוא עשה או לאו אלמא דאם ילפינן מקרא דושמרת יש איסור להניחן ועובר עליהם או בעשה או בלאו. וא"כ לר' יוסי הגלילי דנפקא לי' שבתות ויו"ט נמי מקרא דושמרת יש ג"כ איסור להניח תפלין בשבת ויו"ט. אבל לר"ע דמפיק לי' מקרא דוהי' לך לאות מי שצריכים אות יצאו אלו שהם עצמם אות סובר דאין איסור להניח תפלין בשבת ויו"ט אלא שפטור מלהניח. והנה התוס' כתבו דאנן קי"ל דלילה זמן תפלין אלא דהלכה ואין מורין כן משום דשמא ישכח ויישן בהם אבל מדאורייתא לילה זמן תפלין וכיון דמדאורייתא זמן