עמק יהושע חלק א כב

בא' חייב בשני. שאינו חייב בראשון אינו חייב בשני כו' ר' הושעי' אמר כל ז' חובה. מה נפיק מביניהון גר שנתגייר בשאר הימים על דעתי' דחזקי' פטור. ע"ד דר"י ור' הושעי' חייב אמר ר' יוסה תמן ראוי הוא קריעה היא שגרמה. ברם הכא הטמא עצמו אינו ראוי. פי' דטומטום שנקרע לא דמי לאינך דתמן אגלאי מילתא למפרע שהי' חייב בראשון וע"כ אמרינן דחזי בראשון. אע"ג שלא נודע מתחילה אגלאי מילתא למפרע. והט"א כתב בפ"ג דחגיגה בהיפך ודימה הא להא דב"ב (שם) דאע"ג דאר"ל מחמת ס' אפ"ה אמרינן בי' דכל שאר"ל בילה מעכבת. והכא נמי כיון שהי' ספק מתחילה א"כ מ"מ לא הי' ראוי להקרבה. ומהירושלמי משמע דלא כדבריו (ועיין בתשובותי לקמן (סי כ"ב) מה שכתבתי בענין אגלאי מילתא למפרע) וכן ביבמות דאע"ג דאינו ראוי ליבום מחמת ס' אפ"ה אמרינן בי' דעולה ליבום משום שאם יבוא אלי' ויאמר ודו"ק

והשתא לפי מה שביארתי דכל שאר"ל אפי' מחמת ס' אמרינן בי' נמי דבילה מעכבת בו. א"כ בטומטום ואנדרוגינוס פטורים מלבן ג"כ בטלית של פשתן משום דכשאר"ל בילה מעכבת בו. וכמו שכתב הש"א. אך מסתימת דברי הפוסקים משמע שחייבים אפי' בטלית של פשתן ג"כ. ועוד דא"כ לפ"ז בטלית שאולה דאמרינן בפ' כל הבשר (דף ק"י) דטלית שאולה כל שלשים יום פטורים מן הציצית. אבל יותר משלשים יום חייב והוא מדרבנן כמו שכתבו התוס' שם. וא"כ יהי' פטור בטלית של פשתן אפי' מלבן ג"כ לפי מה שביארתי לעיל (סי' א') כדעת הפוסקים דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי א"כ יפטור בטלית של פשתן אפי' מלבן ג"כ משום דאינו ראוי לתכלת. וזה לא נזכר בדברי הפוסקים

וע"כ נראה לפע"ד דלא שייך בזה כלל הא דאר"ל ומזה נלמוד ג"כ דבתפלין של יד ושל ראש לא שייך נמי הא דכל הראוי לבילה. דהא אמרינן בכל הני דאע"ג דאינן מעכבות אפ"ה כל הראוי לבילה כו'. היינו דווקא משום דמישך שייכא חדא בחברתה. ואין להמצוה שני' מקום לעצמה בלתי המצוה כולה כגון הא דאמרינן במנחות (דף ק"ג) דכל הראוי לבילה בילה מעכבת בו. אי אפשר שתתקיים מצות בילה בלא המנחה וכן לענין טבילת מים בבית הסתרים דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כ"ה) דאע"ג דלא בעינן ביאת מים אפ"ה בעינן שיהא ראוי לביאת מים כדר' זירא. ההם נמי אין מקום לטבילת בית הסתרים בלא טבילת כל הגוף. וכן לענין קריאת בכורים דאמרינן פ"ג דמכות (דף י"ח) דאמרינן הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג ירקבו. משום דכל הראוי לבילה. אי אפשר נמי לקרות בכורים בלא הבאה. ואינה אלא עם ההבאה ביחד וע"כ אמרינן בזה כל שאינו ראוי לבילה כו'. וכן בפ"י דנדרים (דף ע"ג) אמרינן נמי דמיפר בלא שמיטה אפ"ה חרש אינו יכול להפר משום דכל הראוי לבילה התם נמי אי אפשר לשמיעה בלתי הפרת הנדר ואין לה מקום ע"כ אמרינן בזה כל שאינו ראוי לבילה כו'. וכן בפ' כיסוי הדם (דף פ"ג) אמרינן התם לענין עפר שלמטה דאינו מעכב ואפ"ה אמרינן כל שארל"ב משום דעפר שלמטה אינה מצוה בפני עצמה. ואם אין לו עפר למעלה ליכא מצוה כלל ליתן עפר למטה. רק אם יש לו עפר למעלה לכסות אז המצוה שיתן עפר למטה ועפר למעלה וע"כ כיון שאין בעפר שלמטה מצוה בפני עצמה. אלא היא מתחברת לטפילה למצות עפר שלמעלה ע"כ אמרינן בזה כל שאר"ל משום דבכל הני כיון שאי אפשר שתתקיים המצוה השני' ואין לה מקום כלל אלא בהשלמת המצוה. וע"כ משך שייכי אהדדי ואמרינן בה כל הראוי לבילה כוי. משא"כ בתפלין של יד ותפלין של ראש דב' מצות הן וכל אי מצוה בפני עצמה היא דאם אין לו תפלין של יד מניח של ראש וכן אם אין לו של ראש מניח של יד. ע"כ לא שייך בזה כל שאר"ל. וכן לגבי תכלת ולבן דאמרינן דתכלת אינה מעכבת את הלבן. וכתבו התוס' ר"פ התכלת (דף ל"ח) דהתכלת אינה מעכבת את הלבן שמצוה לעשות ב' חוטי תכלת וב' חוטי לבן. ומשמע לכאורה דאין מעכבות זא"ז. ובקונטרס פירש דאי עביד ארבעתן תכלת או לבן יצא. וא"כ כיון שהם ב' מצית נפרדות ואין מעכבות זא"ז. ואפשר לכל מצוה שתתקיים בלא חברתה לא אמרינן בזה כל שאר"ל כו'. וע"כ בטומטום ואנדרוגינוס חייבים בחוטי לבן אפ' בטלית של צמר ולא אמרינן בזה כלל כל שאר"ל וכו'. וע"כ אפי' לדעת הרמב"ן שכתב דבעינן שיהא ראוי לתכלת. אעפ"כ כיון דלא אמרינן בה כל שאר"ל כו'. כיון שיכולים להתקיים זה זה בלא זה אלא דבעינן ראוי לתכלת. כבר ביארתי והוכחתי כיון דאלו יבוא אלי' ויאמר מיקרי ראוי וכמו דאמרינן לענין חליצה וכן לענין טומטום. וכן לענין טלית שאולה אפי' לדעת הפוסקים דאסור להטיל תכלת בבגד של פשתן משום דאין החיוב רק מדרבנן. אפ"ה חייב בלבן ולא אמרינן בזה כל שאר"ל כו'

ובזה מיושב ג"כ קושית הש"א דאמאי אמרינן בפ"ג דר"ה (דף כ"ת) הניתנין במתנה א' שנתערבו בניתנין במתן ד' ר"א אומר ינתנו במתן ד' ר"י אומר ונתנו במתנה אחת כו'. והקשה הש"א דאמאי לא אמרינן בזה כל שאר"ל בילה מעכבת בו. והכא נמי כיון שאינו ראוי ליתן ד' מחמת שהוא ספק אינו ראוי למתן אחת נמי. ולא תירץ בזה כלום. אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דבזה לא אמרינן כל שאר"ל דכיון דאפשר למצות זריקה דכל קרן להתקיים בפני עצמו. ע"כ אף דלכתחילה בעינן זריקה בארבע קרנות. אפיה כיון דזריקה דכל קרן אפשר להתקיים בפני עצמו לא אמרינן בזה כל שאר"ל בילה מעכבת בו

ובמה שביארתי לעיל דאם לא בעינן שיהא שני הדברים בבת אחת לא אמרינן בזה כל שאר"ל בילה מעכבת בו א"כ הוא הדין בהא דאמרינן שומע כעונה כיון דב' דברים הן ושמע ולא ענה יצא [וכן קיי"ל בפ"ב דברכות (דף ט"ו) דאם קרא ולא השמיע לאזנו נמי יצא] לא בעינן בזה שיהא ראוי לבילה. וכמו שכתב הש"ל דאם התפלל ושמע קדיש או קדושה דאיכא מרבוותא דס"ל ששותק ושומע דקיי"ל שומע כעונה ור' אברהם בר' שלמה כתב דהיכי אמר שמע ולא ענה יצא במקום שיוכל לענות כו' אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה. ודמי לר' זירא דאמר כל הראוי לבילה כו'. אבל לפי מה שביארתי לא שייך בזה כל שאר"ל

והכי משמע בירושלמי (פ"ז דברכות) ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי ר' זעירא. מזג ליה כסא א"ל סב בריך כו' א"ל כמה דאנא יהיב דעתא מפקי יתך ידי חובת ברכתא כן הב דעתך מפקא יתי ידי חובתי באמן. אלמא דיכול להוציאו לענין אמן אע"פ שאינו יכול לענות אמן אחר ברכתו משום הפסק וכמו שכתב הרא"ש והראשונים בפ"ז דברכות (דף מ"ה) ובירושלמי ספ"ה תני הפורס את שמע לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה ה"ז בור. אית תנויי תני ה"ז בור ואית תנויי תנו ה"ז חכם. אמר רב חסדא מאן דמר ה"ז חכם בעונה לבסוף מאן דמר ה"ז בור בעונה אחר כל ברכה וברכה. וכתב הרמב"ם דבברכה אין לפנות אמן אפי' לבסוף

ועוד דאי אמרינן בזה כל שאר"ל בילה מעכבת בו היה מצוה לכתחילה בעני' דוקא. וכמו שהקשו התוס' בפ"ב דנדה (דף ס"ו) דאמאי לא בעינן ביאת מים לכתחילה בבית הסתרים כמו בילה וקריאה בחליצה וביכורים. ותירצו דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה התורה אלא שיטהר האדם. אין לומר דלכתחלה בעי כיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא ליבעי ותעלה לו טבילה אבל בילה ומקרא ביכורים וחליצה מצות נינהו הילכך