עמק יהושע חלק א כ

ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דלא אמרינן כיון שלא אמרה התורה ללבוש בגד בלא ציצית. אלא דציותה התורה לעשות ציצית בבגד וע"כ בשבת דאי אפשר להטיל ציצית שרי ללבוש הבגד. מהא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף ז') דלא ישחוט ביו"ט משום שאינו יכול לכסות. ולפי דעת הר"י הי' מותר לשחוט ביו"ט ואי משום דאינו יכול לכסות הא התורה לא אסר' לשחוט בלא כיסוי אלא דציותה התורה אם ישחוט שיקיים מצות כיסוי. וא"כ כיון דביו"ט אי אפשר לכסות משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ מותר לשחוט ולא יכסה כמו שכתב ר"י גבי ציצית בשבת דמותר ללבוש הבגד. אך מזה אין ראיה דהא דכתב ר"י גבי ציצית דאי אפשר לעשות בשבת מותר ללבוש הבגד היינו משום דאי אפשר בשום אופן שיעשה הציצית בשבת דקשר עליון דאורייתא. אבל גבי כיסוי הדם דאפשר לכסות ביו"ט כגון אם הי' לו עפר מוכן או דקר נעוץ הי' אפשר שיכסה ביו"ט אלא דמחמת שאין לי עפר מוכן ע"כ אינו יכול לכסות. וע"כ כיון שאי אפשר לו לקיים רק מחמת שאין לו עפר מוכן ע"כ אין שוחטין ביו"ט משא"כ גבי ציצית דאי אפשר בשום אופן לעשות הציצית בשבת. ע"כ שרי ללבוש הבגד בשבת: [והכי משמע נמי בספ"ד דיבמות (דף מ"ח) דר"ע אומר אין מקיימין עבדים שאינן מלין א"ל ר"י הרי הוא אומר וינפש בן אמתך א"ל בלוקח עבד ביה"ש ולא הספיק למולו הכתוב מדבר. אלמא דאע"ג דאנוס שאין העבד רוצה למול אפ"ה אין מקיימין וכמ"ש התוס' שם בשם ר"י דלפי שצוה הקב"ה את אברהם למול עבדיו לכך אסור לקיים שאינם מלין. אבל בלוקח עבד בין השמשות מותר לקיימו. אע"ג שגם בשבת נמי יכול להפקירו או למוכרו שאינו אסור בשבת אלא מדרבנן אך כיון שא"צ למולו בשבת דמילת עבדים שאינם נמולים לשמונה אינו דוחה שבת ע"כ מותר לקיימו. אבל אם אינו רוצה למול מחויב למוכרו כדי שלא יבוא לידי ביטול העשה

וכה"ג אמרינן ברפ"ב דגיטין (דף פ"ג) נענה ר' טרפון ואמר הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה כו' אלא גורם לעקור דבר מן התורה ופריך אלא מעתה בת אחיו לא ישא שמא ימות בלא בנים ונמצא גורם לעקור דבר מן התורה היינו פירכא. ובירושלמי משני ע"ז תמן התורה אסרתה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו (ועיין ביבמות (דף צ"ט) בתוס' ד"ה ספק מה שהביאו בשם הירושלמי). רק ממה שכתב המ"א דנ"ל דאם אין לו ציצית בעיר דינו כמו בשבת אלמא דס"ל דאפי' אם נתהוה ע"י אונס דנפשי' נמי מותר מדאורייתא ללבוש הבגד. ומפ"ק דביצה מוכח דאסור משום דגורם לעקור העשה. ולא מקרי אנוס כיון דאפשר לו שלא לבוא לידי ביטול העשה]

והכי משמע קצת בפ"י דפסחים (דף ע') תני' יהודה בן דורתאי פירש והלך הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבוא אלי' ויאמר לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הם אומרים לו. ופירש"י וישב לו בדרום רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה דקא סבר חגיגה חובה ואפי' במרובה וכן איתא בתוס' שם. ולכאורה למה הי' לו לילך רחוק מירושלים שלא יתחייב בחגיגה והא אנוס הוא דהא חביריו לא יניחוהו (וכמו שכתבו התוס' בריש שבת (דף ד') לענין רדית הפת) אלא ודאי כיון שיש לו עצה שלא לבוא לידי ביטול העשה לפי דעתו לא מקרי אנוס. וכן משמע בירושלמי בספ"ח דפסחים וזה לשונו יחיד שנטמא בס' רה"י בפסח ר' הושעי' רבה אמר ידחה לפסח שני. ר' יוחנן אמר משלחין אותו לדרך רחוקה ואתי כו' אמר ר' יוחנן נטמא בטומאת בית הפרס משלחין אותו לדרך רחוקה כו'. אלמא דסבר ר' יוחנן דאע"ג דמס' אסור לעשות את הפסח וא"כ הוא אנוס בדבר וממילא נדחה לפסח שני. אעפ"כ משלחין אותו לדרך רחוקה דילמא טהור הוא ומבטל מ"ע דפסח אע"ג דמ"מ אנוס הוא. אפ"ה כיון שיש לו עצה שלא לבוא לידי ביטול המעשה לא מקרי אנוס ומוטב לשלחו לדרך רחוקה שאז הוא בודאי פטור ונדחה לפסח שני ואע"ג דהרמב"ם פסק בפ"י מה' ק"פ דיחיד שנטמא בס' רה"י ה"ז ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת היינו משום דס' רה"י עשו אותה כודאי. והנזיר מגלח ע"ז והא דאמרינן ברפ"ח דנזיר (דף נ"ז) דמביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, ומסיק דמיירי ברה"י וכגון שאומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. כתבו התוס' שם דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שאפשר לו להיות כסוטה אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם (ועל דרך זה יש לפרש הירושלמי היי דינו ס' ר' יוחנן אמר רישא דפירקא. פי' דלר"י כל הספיקות שוין דאין הנזיר מגלח. דלא עשו אותה לגמרי כודאי דהא סבירא לי' דמשלחין אותו לדרך רחוקה ר' הושעי' רבה אמר ההן דהכא. פי' בסתם ספק כגון במפקח את הגל. אבל בספק דרישא דפירקא לא עשו אותה כודאי. משום דלא דמי לסוטה. ובמקום אחר הארכתי בפי' הירושלמי)

ומה שהוכיח הש"א דאין איסור בלבישה אם אין לו ציצית מהא דתנן אין התכלת מעכב את הלבן. ואנן נמי השתא שאין לנו תכלת מטילין אנו לבן בלחוד. ואס"ד דאסור ללבוש הבגד אם אין לו ציצית משום ביטול העשה א"כ עביד איסורא במה שלובש בלא תכלת. אין ראי' מזה דהא רחמנא רבי' בהדי' דאמרינן בר"פ התכלת (דף ל"ח) וראיתם אותו מלמד שמעכבין זא"ז דברי ר' וחכ"א אין מעכבין. מ"ט דר' דכתב הכנף מין כנף. וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרווייהו. ורבנן וראיתם אותו כל חד לחודי' משמט. ורבי' רחמנא דאם אין לו תכלת מטיל לבן. ומותר ללבוש הבגד אע"ג דמבטל לעשה דתכלת. ואם תאמר דאסור ללבוש הבגד משום ביטול העשה דתכלת א"כ למאי רבי רחמנא. בהא דוראיתם אותו דכל חד לחודי' משמע. אבל בבגד שאין לו ציצית ודאי אסור ללבוש הבגד כמו שהוכחתי לעיל

ובמה שביארתי לעיל יתיישב מה שהקשה הש"א בדיני תפלין (סי' מ"א) דלדעת רש"י שכתב בפ' בתרא דעירובין (דף צ"ה) גבי תפלין דאתי איסור בל תוסיף. ומשוי עלי' כמשאוי. והקשה דא"כ אפי' לר"י דאמר ארבע מצות הן ואין מעכבין זא"ז. מ"מ בל תגרע מיהא איכא כמו דאמרינן גבי הניתנין במתן ד' שנתערבו בניתנים במתן א' בזבחים (דף ע"ט) א"ל לדבריך הרי הוא עובר בבל תגרע. וא"כ לפירש"י ליתי איסור בל תגרע ולשוי עלי' כמשאוי. אלא ע"כ דמשום איסור לא חשוב עלי' כמשאוי. ומלבד מה דלא דמי דדוקא גבי בל תוסיף חשוב עלי' כמשאוי מה שמוציא התפלין הב' כיון שאינו לצורך. והתורה אמרה שעובר על בל תוסיף ע"כ חשיב עלי' כמשאוי מה שמוציא התפלין הב' כיון שאינו לצורך. אבל גבי בל תגרע מה שמוציא הג' ציצית הוא לצורך אלא שחיסר מצוה אחת ומשום שחסר עוד מצוה אחת אינו נחשב למשאוי. ועוד דליכא איסור בל תגרע דאתי עשה דציצית ודחי לל"ת דבל תגרע וכמו שהקשו התוס' בפ"ב דעירובין (דף ק') דליתי עשה ולדחי לל"ת דב"ת ותירצו דכיון שבא ע"י פשיעה לא אתי עשה ודחי ל"ת אבל הכא כיון דאנוס הוא דאין לו ציצית אתי עשה ודחי לל"ת וליכא איסור כלל ועוד דלפי מה שביארתי לעיל והוכחתי דמיירי בנפסקה בר"ה וא"כ אין לו לפשוט משום חובת ציצית משום דהוי שב ואל תעשה דדחי כבוד הבריות. אלא דמשום כלאים או משום משוי בשבת צריך לפשוט משום דעובר בקום ועשה. א"כ ליכא איסורא דב"ת ג"כ כיון דמשום כבוד הבריות דחי לל"ת שהוא בשב ואל תעשה וע"כ אינו חשוב כמשאוי

ועוד נ"ל דאפי' אם נאמר דאיכא איסורא דבל תגרע אעפ"כ