עמק יהושע חלק א יט

שיש בו מעשה דהא כבר ביארתי שאע"פ שעיקר הלאו אין בו מעשה אעפ"כ כיון שעבר ע"י מעשה לוקה. אלא ודאי כיון דהמעשה מוכרחת היא ואם הי' שוחט בלא מחשבת פסול הוי נמי עושה מעשה. ע"כ לא עבר על הלאו רק במה שחשב וע"כ מקרי לאו שאין בו מעשה. וה"נ לענין לאו דלא יראו פני ריקם

אלא דמ"מ קשה מהרמב"ם (רפ"ה מה' איסורי מזבח ה' י"א) שכתב מ"ע למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח שנאמר על כל קרבנך כו' ואם הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר לא תשבות. ואעפ"י שלוקה כו'. אלמא דאעפ"י שעיקר הלאו אין בו מעשה. שלא הביא המלח. והמעשה היה מוכרחת בלא"ה דהא צריך להקריב הקרבן אפ"ה המעשה מצטרפ' להיות נקרא לאו שיש בו מעשה אלא ודאי דיש חילוק בין אם תחילת המעשה הי' באיסור. כגון הא דנזיר שטימא שתחילת הטומאה ה' באיסור. וכן בכל הני ראיות שהבאתי הי' תחילת המעשה באיסור. וכן גבי מלח שעל הקרבן כיון שצריך למלוח הקרבנות קודם שיעלו למזבח היה תחילת המעשה דהקרבה בלא מלח באיסור. וע"כ נקרא לאו שיש בו מעשה משא"כ גבי ראית פנים דבשעה שנכנס ולא הביא קרבן ראי' לא הי' באיסור עדיין. דהא יש לזה תשלומים כמו שכתב הסמ"ג והביאו הלח"מ דיש לה תשלומין ומשמע שם דאפי' נכנס בעזרה ולא הביא יש לזה תשלומין להביא. וא"כ לא הי' תחילת הכניסה באיסור ע"כ אינו לוקה. אלמא דיש חילוק בין אם תחילת המעשה הי' בהיתר או באיסור שאם תחילת המעשה הי' בהיתר. לא מקרי לאו שיש בו מעשה. וזהו כדברי התוס' ביבמו' (דף צ') דשקלו וטרו אימתי חל חיובא דציצית דאם החיוב הוא אחר הלבישה הוי שב ואל תעשה. דהא בשעת הלבישה עדיין לא חל עלי' חיובא דציצית והי' הלבישה בהיתר. אבל אם החיוב הוא מיד בשעת עטיפה לא הוי שב ואל תעשה כיון דהלבישה הי' באיסור

אך דמהא לא קשי' דה"מ אם עיקר הלאו הוא אין בו מעשה ע"כ אם תחילת המעשה הי' בהיתר לא נקרא לאו שיש בו מעשה דהא תחילה היה יכול לקיים העשה דראי' ושלא לעבור על הל"ת. ע"כ לא מקרי לאו שיש בו מעשה. והוי לאו שאין בו מעשה. משא"כ בלבישת כלאים שעיקר הלאו הוא לאו שיש בו מעשה. ע"כ אפי' אם תחילה הי' בהיתר כגון בכלאים בציצית ואח"כ נפסק החוטין נקרא לאו שיש בו מעשה ומוכרח לפשוט אפי' במקום כבוד הבריות נמי: [ומה שהכריע הרמ"א (בסי' שע"ב) לענין טומאת מת כהרא"ש דא"צ להודיעו. ולא הכריע (בסי' ש"ג) לענין כלאים. אפשר לומר דבכלאים החמיר משום דאע"ג דהוא אינו יודע מהכלאים, וא"כ הוי' מתעסק ומתעסק שרי יותר משוגג. אפ"ה כיון דבכלאים איכא הנאת לבישה אפשר דמחייב על מתעסק נמי. וכמו דאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אבל בטומאת מת כיון דהוי מתעסק קיל יותר משוגג. וע"כ הכריע הרמ"א דא"צ להודיעו. ואע"ג שדעת מקצת אחרונים דאע"ג דמתעסק פטור מקרבן. אעפ"כ יש בזה איסור דאורייתא. ונלע"ד להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ט דסנהדרין (דף ע"ט) דתני דבי חזקי' מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוון לשאינו מתכוון וכ' לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין מתכוון לשאינו מתכוון וכ' לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. והא ודאי דבמכה בהמה חייב אפי' מתעסק נמי כגון שהי' בהמה עומדת וסבר שזה בהמתו. וכמו דאמרינן בספ"ב דב"ק (דף כ') הי' אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב. וכה"ג במתעסק גבי הריגה פטור כגון זרק אבן וסבר ששם בהמה עומדת ונמצא אדם. או כגון שהי' סבור שהוא נפל ונמצא בר קיימא שזהו מתעסק כמו שכתבו התוס' בפ"ו דשבת (דף עג) ובפ"ז דסנהדרין ודף ס"ב) ואפ"ה פטור מממון משום דקם לי בדרבה מיניה. והשתא אי אמרת דבמתעסק לא עביד איסורא דאורייתא א"כ אמאי פטור משום דקלב"מ. וכמו שכתבו התוס' בפ"ג דב"ק (דף ל"ה) דאמר התם מתניתין בשוגג וכדתנא דבי חזקי' דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת כו' ופי' הקונט' דאפי' לא בעי לאפרו נמי פטור כמו ששוגג פטור. והקשו התוס' דלא דמי לשוגג שיש בו איסור מלאכה אבל במקלקל לא עביד איסור מלאכה כלל ולא פטור משום קלב"מ אלא ודאי דמתעסק יש בו איסור דאורייתא אלא שאינו חייב חטאת

רק דמהירושלמי משמע כפירש"י דאיתא בפ"ק דשבת מתניתא פליגא על ר' יוחנן שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב שלא צורך הכא הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אפי' שלא לצורך כו' א"ר חנינא מאחר שלא לצורך וצריך לגרוס מאחר שלצורך הי' מתחייב בנפשו וכאן אפי' שלא לצורך פטור מן התשלומין מן הדה מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם כו' מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד לחייבו אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לפוטרו ממון אלמא אע"ג דמקלקל פטור לגמרי מדאורייתא. אעפ"כ נפטר ממון כפרש"י. וא"כ אין ראי' דמתעסק חייב מדאורייתא. ועוד יש לי להביא ראי' מהא דאמרינן בספ"ג דמנחות (דף ל"ז) רבינא הוי קא אזיל אבתרי' דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסיק קרנא דחוטי' ולא אמר לי' ולא מידי כד מסי לביתי' א"ל מהתם איפסיק א"ל אי אמרת לי מהתם שדיתי'. ופריך והאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה תרגמא רב בר שבא קמי' דרב כהנא בלאו דלא תסור. משמע דהא דאמר לי' אי אמרת לי מהתם שדיתי' דהוי לי' לאמרו. והשתא אי אמרת דמתעסק אין בו איסור דאורייתא כלל א"כ אמאי הי' צריך לאמרו. הא באיסורא דרבנן אמרינן דגדול כבוד הבריות אלא ודאי דבמתעסק יש בו איסור דאורייתא. רק דמזה אין ראיה דהא לדעת הרא"ש צריך לפרש דלאו משום דהקפיד על שלא אמר לו. אלא בניחותא אמר לי' ועיין בש"א (פ' נ"ח) אך דאפי' אם נימא דמתעסק אסו' מדאוריי' אפ"ה קיל משוגג והראי' דאינו חייב חטאת. ועוד אפשר לומר על מה שהכריע הרמ"א לענין טומאה כדעת הרא"ש דא"צ להודיעו. ולא הכריע לענין כלאים. משום דבטומאה אפשר לסמוך על מה שכתבו התוס' בפ"ג דברכות (דף כ') ולאחותו מה ת"ל כו' לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מסמא למת מצוה. ואמאי לימא אין חכמה ואין עצה כו' ומשני שאני התם דכתיב ולאחותו. ופריך ולגמר מינה ומשני שב ואל תעשה שאני. והקשה רש"י דמ"ט לא נילף מנזיר וכה"ג דקום ועשה הוא כו' וכתבו התוס' דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן הוי לאו שאינו שוה בכל. וע"כ הכריע הרמ"א בטומאה כדעת הרא"ש משום דהוי לאו שאינו שוה בכל. דלפי דעת התוס' דוחה אפי' בקום ועשה

ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שיש לדקדק בהרא"ש (רפ"ט דנדה) שהביא ירושלמי ר' יוסי הוי יתיב ומתני. והוי תמן מיתא מאן דנפיק לא אמר כלום. ומאן דיתיב לא אמר כלום ר' אמי הוי יתיב ומתני אמר חד לחברי' את לבוש כלאים אמר לו ר' אמי שלוף מאניך והב לי' וסבר ר' אמי כאמורא דשרי אי נמי בכלאים מדרבנן אי נמי בכלאים דאורייתא ודאי המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק אבל אם אדם רואה חבירו לבוש כלאים ואינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג. ויש לדקדק דבכלאים תירץ דמיירי בכלאים דרבנן אבל לענין טומאת המת דהוי דאורייתא לא יתיישב וכן דקדק בש"א (סי' נ"ח) אבל לפי מה שכתבתי ניחא שפיר דבטומאת המת כיון דהוי מתעסק ע"כ ניחא להרא"ש משא"כ בכלאים דאפשר דהוי הנאה דהוי דומי' דחלבים ועריות. או כיון דהוי לאו שאינו שוה בכל כמו שביארתי או משום שתחלת הכניסה היה בהיתר. אך כבר ביארתי דאעפ"י שתחילת המעשה הי' בהיתר חשוב כמו מעשה ועיין בפ"ב דשבועות (דף י"ז). רק דבירושלמי פ"ז דנזיר משמע שאפי' בטומאה דאורייתא מותר להטמאות דאמרינן עד נדון בטומאה שהוא מדבריהם. ואפי' בטומאה שהוא מד"ת. מן מה דאמר ר' זעירא גדול כבוד הבריות שדוחה למצות ל"ת בשעה אחת הדא אמרה ואפי' בטומאה שהיא מד"ת אלמא דפליג אש"ס דילן]: