עמק יהושע חלק א יח

ולכאורה יש להביא ראי' דאם תחילת המעשה הי' בהיתר לא מקרי לאו שיש בו מעשה. שהתוס' הקשו (ביבמות דף צ') דאמרינן התם בעי לאותובך ערל הזאה ואיזמל סדין בציצית השתא דשנית לן שב ואל תעשה שאני הני כולהו שב ואל תעשה הוא. והקשו התוס' דמ"ט הוי' סדין בציצית שב ואל תעשה. וכלאים הוי קום ועשה הא שניהם באים ע"ו לבישה ורצו התוס' לחלק דבכלאים האיסור הוא בשעת הלבישה אבל ציצית אין החיוב בא אלא לאחר הלבישה ואח"כ דחו התוס' האי תירוצא. דהא מברכינן להתעטף בציצית אלמא דהחיוב בא מיד והנה אפשר לומר דהחילוק הוא דהתם ציותה התורה שלא ללבוש כלאים. א"כ אם הוא לובש כלאים עובר בקום עשה. אבל גבי ציצית לא אסרה התורה ללבוש הבגד בלא ציצית. אלא דכתוב ועשו להם ציצית. א"כ אם אינו מטיל ציצית בבגד הרי הוא עובר בשב ואל תעשה. ואע"פ שכבר ביארתי שאסור ללבוש הבגד בלא ציצית היינו משום דגורם לעקור העשה דציצית ולבטלה. אבל לא הזהירה התורה בפירוש לא תלבש בגד בלא ציצית. והנה ראיתי להש"א (סי' ל"ב) שכוונתי לדבריו והאריך בזה והוכיח ממה שכתב הרמב"ם בפ"א מה' חגיגה הראי' האמורה בתורה. הוא שנראה פנים בעזרה. ביו"ט ראשון של חג ויביא עמו קרבן בין עולת העוף כו' ומי שבא בעזרה ביום א'. ולא הביא עולה לא די שלא עשה מ"ע אלא עבר על ל"ת שנ' ולא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה בו מעשה ע"כ. ואע"ג דעבר על לאו דלא יראו פני ריקם מחמת שבא בעזרה והוי מעשה אעפ"כ אין מעשה זו גורם להיות נקרא לאו שיב"מ. דעיקר הל"ת הוא מה שלא הביא קרבן. אע"ג דבא ע"י מעשה דכניסה. והכא נמי לענין ציצית אע"פ שבא ע"י מעשה דלבישה אעפ"כ בתר עיקר המצוה אזלינן. עכת"ד. וקשה לי דהא מצינן אע"פ דהלאו אין בו מעשה. אעפ"כ אם עשה מעשה הוי לאו שיש בו מעשה. דהא אמרינן בפ"ק דנדרים (דף ד') אמר ר' אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום דקא מאחר נזירות דטהרה. ופי' הרא"ש נזיר טהור שטימא עצמו עובר בבל תאחר דנזירות טהרה אם נשתהה בטומאה ג' רגלים כו'. וא"כ לפ"ז ליכא מלקות בזה אלא שעובר משום בל תאחר. אבל הר"ן כתב וז"ל כלומר כיון דאמרת אע"ג דחל עלי' נזירות כיון דלא חל בטהרה איכא ב"ת. אף נזיר טהור שסימא עצמו במזיד עובר בב"ת ולקי דאע"ג דכבר אזהרי' רחמנא אטומאה בתרי לאוי. כדכתיב לא יטמא וכתיב נמי על נפש מת לא יבא. ואמר נמי והימים הראשונים יפלו לאו למימרא שלא יהא עליו עונש אחר אלא מלקי נמי לקי משום בל תאחר ע"כ. וכן כתב הרמב"ם (בפ"ה מה' נזירות ה' כ"א) נזיר טהור שטימא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו שהרי איחר הנזיר נזירות טהרה ועשה מעשה כו'. הא למדת שהנזיר שטימא עצמו לוקה ד' מלקות משום לא יטמא ומשום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבא. אלמא אע"ג דעיקר הלאו דב"ת אין בו מעשה. אעפ"כ כיון שעשה מעשה לוקה. וכן כתבו התוס' בפ"ק דמכות (דף ד') לענין המקיים כלאים לוקה דמיירי שעשה בו מעשה. ובירושלמי פ"ח דכלאים אמרינן כלאי הכרם אסורין מלזרוע ולקיים כתי' לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא הזורע מקיים מנין ת"ל כרם ולא כלאים מה כר"ע דר"ע אומר המקיים עובר בל"ת אמר ר' יוסי ד"ה היא הכל מודים באיסור שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה. ומשמע דר"ע סובר דאפי' אין בו מעשה לוקין עליו ורבנן סברי דאין לוקין. אבל מודים שאסור (ובש"ס דילן בפ"ה דע"ז (דף ס"ד) לא משמע הכי דאמרי' התם ואלו רבנן מאי אירי' עוקרין אפי' קיומי נמי ש"ד) עכ"פ הרי מוכח דאע"פ שעיקר הלאו הוא שלא לקיים ואין בו מעשה אפיה אם עושה בו מעשה לוקין. וכל שעושה מעשה אפי בלאו שאין בו מעשה לוקין. ובפ"ג דמכות (דף כ') אחר המקיף ואחד הניקף לוקה א"ל מאן דאכיל תמרי בארביל' לקי דאמר לך מני ר' יהודא היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין. רב אשי אמר במסייע ודברי הכל. אך שם אפשר לומר משום דבלא תקיפו יש הזהרה על המקיף ועל הניקף ע"כ לוקה הניקף ג"כ אם עשה בו מעשה. וכן פסק הרמב"ם לענין לאו דב"י דאם קנה חמץ בפסח לוקה אע"פ דעיקר הלאו אין בו מעשה. (ויש להאריך בזה הרבה בדעת החינוך מובא במ"ל ואין כאן מקומו) וכן אמרינן בירושלמי בפ"ג דשבועות שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום כו' ר' יוחנן וריש לקיש תרווייהו אמרין פטור. לא טעמא דאהן טעמא דר"י משום שאינו ראוי לקבל התרייה. טעמא דריש לקיש משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה. מה מפקא מבינהון שרפה והשליכה לים אין תימר טעמא שאין ראוי לקבל התרייה פטור. ואין תימר משום שהוא בל"ת הרי יש בה מעשה. ועי' בתשובותי (סי' י"ט) מה שהארכתי בזה. עכ"פ אע"פ דעיקר השבועה שיאכל וא"כ עיקר הלאו אין בו מעשה. אעפ"כ אם עשה מעשה כגון ששרפה או השליכה לים לוקה. אך זה יש לדחות משום דבלאו דבל יחל איכא מלקות אם הי' נשבע שלא ואכל. ע"כ אם נשבע שיאכל ועבר ע"י מעשה לוקה ג"כ ועי' בפ"ק דשבועות (דף ג') דקאמר התם לעולם ר' ישמעאל וכי לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי מחייב בשלמא אכלתי ולא אכלתי כדרבא שלא אוכל ואוכל נמי לאו שיש בו מעשה הוא אלא אוכל ולא אכל אמאי לאו שאין בו מעשה הוא. משמע דהש"ס דילן לא סבר כהירושלמי. דאם איתא לוקמי כגון ששרפה או השליכה לים. ויש ליישב ואין כאן מקומו. ועיין בפ"ק דשבועות (דף ד') בתוס' ד"ה אבל וצ"ע מהירושלמי ודו"ק. עכ"פ מוכח מכל מה שנתבאר דאע"ג דעיקר הלאו אין בו מעשה אפ"ה אם עשה ע"י מעשה מקרי יש יש בו מעשה. וא"כ ה"נ לענין לאו דלא יראו פני ריקם אמאי כתב הרמב"ם דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. דהא כבר הוכחתי דלא אזלינן בתר עיקר הלאו. וכן לענין ציצית אמאי אין בו מעשה אם אינו מטיל בו ציצית. הרי עובר ע"י לבישה. אע"פ דמצד עיקר העשה אין בו מעשה דהא אינו עובר רק על עשה דועשו להם ציצית. אעפ"כ כיון שבא ע"י מעשה דלבישת הבגד הרי יש בו מעשה ואמאי אמרינן ביבמות (שם) דסדין בציצית הוא שב ואל תעשה. ואפשר לומר דודאי אע"פ דעיקר הלאו אין בו מעשה אעפ"כ כיון שבא ע"י מעשה מקרי יש בו מעשה. אעפ"כ גבי ראיית פנים שהמעשה מוכרחת. דהא אם הי' מביא קרבן בודאי הי' צריך לכנס לעזרה. ומ"מ הוא מחויב להתראות פנים בעזרה, וא"כ הרי זה שנכנס לעזרה לא עבר רק על לאו דלא יראו פני ריקם בלא מעשה. שהמעשה אינה מצטרפת ללאו להיות נקרא יש בו מעשה. דהא אם לא הי' עובר על הלאו. המעשה הזו מוכרחת היא. וע"כ אינו עובר רק על שלא הביא הקרבן. ואע"ג דלדעת הרמב"ם ביטל העשה דראיית פנים בעזרה ג"כ. אעפ"כ כיון שהמעשה מוכרחת היא אפי' אם לא הי' עובר הלאו. ע"כ הוי לאו שאין בו מעשה משא"כ התם שאין המעשה מוכרחת אלא שעבר על הלאו וגם עשה מעשה ג"כ. ע"כ מצטרף המעשה להיות נקרא לאו שיש בו מעשה. ונ"ל להביא ראי' לזה מהא דאמרינן פ"ב דזבחים (דף כ"ט) א"ר ינאי מנין למחשב בקדשים שהי' לוקה ת"ל לא יחשב א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. א"ל רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ולכאורה קשה דאמאי לא אמרינן דהמחשב בקדשים שחישב בשעת שחיטה או זריקה. מצטרף מעשה דשחיטה או זריקה להיות נקרא לאו