עמק יהושע חלק א יז

ישמעאל ולית הלכתא כוותי'. ופירש"י הלכה כר' ישמעאל וכי הנך שינוי דאמרן לעיל מאי בינייהו. דלמה הוצרך רש"י לפרש וכי הנך שינוא דאמרן לעיל. והא רב יהודה אמר משמי' דשמואל. ושמואל אית לי' בפ"ד דמנחות (דף מ"א) דציצית חובת מנא הוא. דאמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית. וא"כ בפשיטות יש נ"מ בינייהו דלת"ק אם אין לו רק ג' ציצית אינו מחויב להפיל כלל כיון דארבעתן ארבע מצות הן. ולר' ישמעאל מחויב להטיל הב ציצית דארבעתן ארבע מצות הן. ואפשר לומר דאפי' לר' ישמעאל נמי אינו צריך להטיל הג' ציצית דהא עדיף ספי שיפקיר הבגד כדי שלא יעבור בעשה של קרן רביעית וכמו דאמרינן בפי"ט דשבת (דף קל"א) הואיל ובידו להפקירו. דבזה אפי' הפקרא בלב נמי מהני וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דשבת (דף י"ח) בהא דאמרינן התם דמפקיר להו אפקורי דאפי' בלב נמי מהני וכמו שכתב הר"ן בספ"ד דנדרים (דף מ"ה). ובזה יתיישב הא דאמרינן ברפ"ב דשבת (דף כ"ב) רב אמר אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד וכתבו התוס' דאע"ג דשמואל גופי' סבירא לי' חובת טלית אפ"ה מתיר כיון שעשה לצורך בגד אחר דלכאורה צריך להבין דהא כשמתיר הציצית מבגד עובר בעשה מיד. ואינו מקיים העשה עד שיטיל בבגד אחר. וא"כ איך אלים העשה דציצית של בגד זה לבטל מ"ע של בגד האחר. ובעידנא דעבר לא מקיים העשה. ונצטרך לומר כמו שכתבו התוס' ברפ"ה דפסחים (דף נ"ט) דר"י מתרץ דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה. אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין אפי' לא מקיים עשה חמיר בעידנא דעבר על עשה הקל. כדמוכח בהשולח (דף ל"ח) גבי ר' אליעזר ששיחרר עבדו כו'. אבל לפי ריב"א שם דגבי עשה בעינן נמי בעידנא כו' וא"כ מבטל לעשה דבגד זה ואינו מקיים עדיין העשה של בגד אחר. אבל אם נאמר דכיון דאין לו ציצית מחויב להפקיר הבגד כדי שלא יעבור על העשה דציצית. וא"כ לשמואל דאמר חובת טלית הוא מוכרח להפקיר הבגד ואינו עובר בעשה. והא דלא מפקיר הבגד שהוא לובש ולא יעבור בעשה דציצית דזה אינו כמו שכתב המ"א (באו"ח סי' י"ג) דהלא יש תקנה שיתננו לאחר במתנה ויחזור וישאלנו ואז הוא פטור מציצית. וכתב שנ"ל שחייב מדרבנן שנראית כשלו כמ"ש (סי' י"ד) בטלית שאולה לאחר שלשים יום וא"כ ה"נ כשהוא לובשו נראית כשלו. רק דזה סברא דחוקה היא לומר שמחויב להפקיר הבגד כדי שלא יעבור בעשה דכל זה לא חייבי' רחמנא והא דאמרינן בשבת (דף קל"א) הואיל ובידו להפקירן לא שיצטרך להפקיר הבגד. אלא דע"כ לא דחי ציצית ומזוזה שבת לר"א משום דהואיל ובידו להפקירן על כן לא אלים העשה למדחי שבת. וכמו דאמרינן בפ"ג דכתובות (דף מ') היכי אמרינן נתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה אבל הכא אי אמרת דלא בעינא מי איתא לעשה כלל

והכי משמע בירושלמי סוף מגילה תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת רב הונא אמר תפילין קודמין מ"ט דשמואל שכן היא נוהגת בשבתות ויו"ט מ"ט דרב הונא שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדבריות כו'. ולכאורה קשה דבמאי קמיפלגי מי קודם אם מזוזה או תפילין דהא יכול לקיים שניהן שיפקיר הבית ויפטור מן המזוזה אי אמרינן דבית שאינו שלו פטור מן המזוזה כמו שכתבו התוס' במנחות (דף מ"ד) ואח"כ אפשר שישיג מעות לקנות מזוזה ג"כ אלא ודאי לא רמינן עליו שיפקיר הבית אפי' בינו לבין עצמו אע"ג דזה מהני ג"כ משום דלא רמינן עלי' להפקיר. וע"כ מזוזה קודמת לשמואל. והכי נמי לא רמינן עליו להפקיר הבגד. ועי' באו"ח (סי' י"ט) מה שכתב המ"א דבמזוזה לא הטריחוהו רבנן לעקור דירתו ע"ש. ומן הירושלמי שהבאתי יש ראי' לדברי. ועיין בפ"ק דב"ק (דף פ') בד"ה אלימא כו'. והא דלא פירש רש"י על הא דא"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' ישמעאל הנ"מ הפשוטה כגון שאין לו רק שלש ציצית משום דרב יהודה אמרה משמי' דשמואל ורב יהודה אית לי' דציצית חובת גברא הוא וכמו דאמרינן בפ"ד דמנחות (דף מ"ג) רב יהודה רמי תכלתא לפרזומי דאינשי ביתי' ומברך כל צפרא להתעטף בציצית והוכיחו הפוסקים דמדברכינן להתעטף בציצית משמע דציצית חובת גברא הוא וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף צ') וא"כ כיון דרב יהודה סובר בציצית חובת גברא הוא. א"כ אפי' לר' ישמעאל נמי אסור ללבוש הטלית. אם אין לו קרן רביעית. וע"כ אין חילוק בין ת"ק לר"י. אבל אי אמרינן דאם אין לו מותר ללבוש הבגד דלא אמרה תורה שלא ללבוש בגד בלא ציצית. אלא דצריך להטיל ציצית בבגד. וע"כ אם אין לו מותר ללבוש הבגד א"כ לא הוי פריך הגמרא מאי בינייהו ולא הוי שקלי וטרי בה אמורא טובא. דהא יש חילוק בפשיטות דלרבנן א"צ להטיל בו ציצית כלל אם אין לו רק שלש ציצית. ומותר ללבוש הבגד בלא ציצית ולר' ישמעאל צריך להטיל בו ג' ציצית כיון דכל חדא מצוה באנפי נפשי' אלא ודאי דלר"י אסור ג"כ ללבוש הבגד משום ביטול מ"ע דכנף רביעית הרי הוכחנו דאפי' אם אין לו ציצית אסור ללבוש הבגד]

אך דעדיין קשה כיון שבארנו דאסור ללבוש הבגד בלא ציצית אם אין לו הא דאמר דכלאים בציצית א"ב. ופרש"י לת"ק דאמר מצוה א' הן. הלכך אי חסר סדין ציצית א' ליכא מצוה. וה"ל אינך כלאים ולר' ישמעאל לא הוי כלאים דהשלש שנשארו שלשה מצות הן. ואע"ג שביארתי דאפי' לר"י אסור ללבוש משום ביטול מ"ע של כנף הרביעית ובארתי דמיירי כגון שלבש בד' ציצית ונפסקה אח"כ בשוק דמשום ביטול מ"ע דציצית אין לו לפשוט משום דהא שב ואל תעשה וכמו דאמרינן בפ"ג דברכות (דף כ') דשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות. אבל מחמת כלאים מחויב לפשוט משום דהוי קום ועשה. וכמו דאמרינן שם המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק. הא לכאורה יש לומר דכיון שבשעה שלובש הי' בה ד' ציצית וציצית דחי כלאים אלא שאח"כ נפסקה ציצית א', א"כ אפשר לומר דאפי' מחמת כלאים א"צ לפשוט דהוי לאו שאין בו מעשה דתחילת הלבשה לא הי' בו איסור. [ובזה הי' אפשר ליישב מה שנדחקו האחרונים בדברי רמ"א מה שבסי' ש"ג ביו"ד לא הכריע הרמ"א בין שני הדיעות שכתב שי"א דאם הלובש שוגג אין צריך לומר לו בשוק דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג. וביו"ד סי' שע"ב כתב כהן ששוכב ערום והוא באוהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם כדי שיצא כדי שילבוש תחינה כו'. והכריע כהרא"ש דכיון דהלובש שוגג אינו מחויב להפרישו. ומפני מה לא הכריע ביו"ד (סי' ש"ג) לענין כלאים כדעת הרא"ש. וע"כ הי' אפשר לומר שסמך להקל בטומאת המת יותר מכלאים. דבכלאים הי' תחילת הלבישה באיסור אלא שהוא שוגג ולא ידע. וע"כ הוי לאו שיש בו מעשה דאין כבוד הבריות דוחה. משא"כ בטומאת המת דמיירי שבתחילת הכניסה כשהי' בבית עדיין לא הי' מת אלא דאח"כ מת. וא"כ הוי אין בו מעשה וכל שאין בו מעשה כבוד הבריות דוחה. וע"כ סמך ע"ז דעכ"פ בשוגג א"צ להודיעו (וע"ש בש"ך)]

וא"כ לפ"ז כיון דבשעה שלבש הבגד הי' בה ציצית כדינא ודחי כלאים. אע"פ שנפסקה אח"כ ציצית מכנף א' א"צ לפשוט אפי' לת"ק נמי. דהוי כמו לאו שאין בו מעשה. ולפ"ז אכתי לא יתיישב במה שפירשתי דמיירי בנפסקה הציצית ברה"ר

אך דזה אינו דאע"ג דתחילת הלבישה הי' בהיתר אעפ"כ הוי לאו שיש בו מעשה. וא"ש מה שכתב בתה"ד (שאלה רפ"ה) כהן ששכב על מיטתו ופשט כל בגדיו כדרך העולם ופתאום קראוהו לו ואמרו לו מת באוהל אם צריך הוא לקפוץ ערום ולרוץ לחוץ לאוהל כדי שלא ישהה בטומאה או שרי משום כבוד הבריות לשהות באוהל עד אשר ילבש ופסק בתה"ד דאין איסור תורה נדחה מפני כבוד הבריות ושיהוי בטומאת אוהל איסור דאורייתא הוא. ויש לעיין דאף אם איסור דאורייתא הוא אעפ"כ הא הוי שב ואל תעשה אלא דלפי מה שכתבתי דכיון דתחילת הכניסה הי' עפ"י מעשה. אף שהי' בהיתר אעפ"כ מיחשב כמעשה. וכמו שהביא הש"א ראי' מהא דאמרינן בנזיר (דף מ"ב) כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה דמקרי לאו שיש בו מעשה ללקות עליו אע"ג דתחילת הכניסה היה בהיתר. רק שהתוס' כתבו התם דדווקא כשסייע בפרועת המעזיבה: