עמק יהושע חלק א טו

ביום אעפ"כ הוי בתורת דיחוי כמו דאמרינן פי"ט דשבת (דף קל"ג) גבי מילה בצרעת ואי איכא אחר לעבוד אחר. אלמא אע"ג דכתיב בהדי' בהאי קרא ימול בשר ערלתו ואעפ"י שיש שם בהרת יקוץ אעפ"כ הוי בתורת דיחוי. דכל שהוא בתורת היתר אמרינן ביומא (דף ו') לר"ג דאמר טומאה הותרה בציבור. דאפי' איכא טמאים וטהורים. בההיא בית אב פליג ר"נ ואמר דעבדי נמי טמאין

וכן בקצירת העומר דדוחה שבת. הוא נמי בתורת דחי'. דהא אמרינן בספ"ו דמנחות (דף ע"ב) ר' אליעזר בר' שמעין, בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה דתנן כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת. וסבר לה כר' ישמעאל. דאמר קצירת העומר מצוה. דתנן ר' ישמעאל אומר כו'. ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר. אמאי דחי שבת נקצרי' מע"ש. והשתא אי סיד דבתורת היתר הוא א"כ אפי' הי' יכול לעשותה מע"ש דוחה שבת. כמו גבי אוכל נפש שהותר אפי' אפשר לעשות מע"ש. ואע"ג שהרמב"ם פסק (בפ"ז מה' תמידין ומוספין) כל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר. ואפיה פסק שם (ה' ו') דדוחה שבת יש לומר דהרמב"ם ס"ל דאפי' הידור מצוה נמי דוחה שבת. וע"כ פסק גבי מילה דעל ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר אפי' בחול. שהוא סובר דאם הי' מצוה לחזור אפי' בחול הי' מצוה לחזור אפי' בשבת. דאפי' הידור מצוה נמי דוחה שבת. וכמו דאמרינן במנחות (דף ס"ד) כחושה ואח"כ שמינה פטור. ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט. אלמא דאפילו הידור מצוה נמי דחי שבת

והכי משמע בירושלמי ספ"ק דר"ה וספ"ב דמגילה רשב"ל בעי קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום. התיב ר' אביי והא תנינן מצותו לקציר בלילה נקצר ביום כשר ודוחה את השבת כו'. אמר ר' אחא חזר בו רשב"ל מהדא כו'. פי' דאפי' ביום דוחה אלמא דאפי' נקצר שלא כמצותו כשר אפ"ה דוחה את השבת. ובירושלמי ספ"ב דמגילה הי' מקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר ומביאין לו אחרת. ואם לאו אומר לו הוי פיקח ושתוק. ר' אלעזר בר"ש אומר לעולם אומרים לו הוי פקח ושתוק שאין עומר שנקצר שלא כמצותו כשר. א"ר אתי דר"א בר"ש בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו. דתנינן תמן כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת וכל מלאכה שא"א לה לעשותה מע"ש דוחה שבת. והא תנינן מעשה שעברו יותר ממ' זוג ועיכבן ר"ע בלוד. מפני שהיו מ' זוג. אבל אם הי' זוג א' לא הי' מעכבו (ופי' הקב"ע שהוא קושי' דהא תנינן מעשה שעברו יותר ממ' זוג ועיכבן משמא דס"ל דקבלת עדות אינו דוחה את השבת. והוא הדין לענין קצירת העומר. ומתרץ דדוקא משום שהי' מ' זוג אבל אם הי' זוג א' לא הי' מעכבו. ופי' דחוק מאד. ע"כ נ"ל דהירושלמי מדחה הא דקאמר דר"א בר"ש בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה. דלא דמי להא דריע דר' עקיבא קאמר במכשירין שאפשר לעשותן מע"ש. אבל הכא כיון דלכתחילה צריך לקצור כמצותו אעפ"י שבדיעבד כשר. אפי' נקצר שלא כמצותו אפ"ה כיון דלכתחילה צריך לקצור כמצותו ע"כ דחי שבת. וע"ז מביא ראי' מר"ע שעיכבן מפני שהיו מ' זוג. אבל אם הי' זוג א' לא הי' מעכבו. וכמו דאמרינן בירושלמי ספ"ד דיומא בהא דאמר והיום חמש. דאיברים ופדרים שלא נתאכלו עושה אותן מדורה ודוחה שבת. ר' בון בר ממל בעא קומי ר' זעירא. דבר שאינו מעכב דוחה איל עדי החודש הרי אינן מעכבין ודוחין דתנינן תמן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאים לעדות החודש אעפ"י שיכולין לעבר או לחסר ואתם אפי' שוגגין אך משום שמצוה לקדש עפ"י הראי' מחללין את השבת. כמו דאמרינן בר"ה (ד' כ') אלמא אע"ג דאינו מעכב דוחה. והכא נמי מייתי ראי' מר"ע גופי' שעיכבן מפני שהיו מ' זוג אבל אם היה זוג א' לא היה מעכבו. ואע"ג שאינו מעכב דוחה. וה"נ לענין עומר אע"ג שנקצר שלא כמצותו כשר אפ"ה דוחה שבת. כיון דלכתחילה צריך לקצור כמצותו. וע"כ דוחה שבת [והא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה איכא למימר דלטעמי' אזיל בשבת (דף קל"ג) מאן תנא פירוש אינו חוזר אמר רבה בר חנה ר"י הוא. דתני' ארבעה עשר כו' אלמא דס"ל דבחו"ל חוזר אפי' על ציצין שאין מעכבין את המילה אלא דבשבת אינו חוזר. אלמא דמשום הידור מצוה לא דחי שבת. אבל לנהרדעא דמסקי דמכיון שפירש א"צ לחזור אפי' בחול משום דכבר נגמרה המצוה. אמרינן דאפי' הידור מצוה נמי דחי שבת אבל מ"מ קצירת העומר דדחי שבת הוא בדרך דיחוי ולא בדרך היתר. וכמו פיקוח נפש דדחי שבת דהוי נמי בדרך דיחוי. וכמו דאמרינן במנחות (דף ס"ד) אמר רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות. ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחת הוי מייתינן אלמא דהוי בדרך דיחוי וכן בשבת (דף קכ"ח) חבירתא מביאה לה ביד ואם אין ספק ביד כו' ואמרינן התם דכמה דאפשר לשנויי משנינן וכן בירושלמי (פ"י דעירובין ה' ב') ר"ש אומר נותנו לחבירו כו' תרווייהו בשם ר' מנא חד אמר בתינוק של סכנה מותיב חבריי' אם בתינוק של סכנה יביאו ביד א"ל ביכול להביאו דרך היתר וביומא (דף פ"ג) מי שנשכו נחש מאכילין אותו וא"צ לעשר כו' ע"ש

ובמה שביארתי דכל מצוה שאי אפשר להתקיים בלא עקירת הלאו הוא בדרך היתר. בזה יתיישב מה שפירש רשיי בפ"ק דחגיגה (דף ז') דאמרינן התם עולת נדרים ונדבות במועד באות ביו"ט אינם באות. ופירש"י אפי' למ"ד דסבירא ליה לתנא דמתניתין דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. וכי שרו ב"ה בעולות ראו' ושלמי חגיגה. אעפ"י שיש להם תשלומין עיקר מצותן ביום ראשון. דכתיב וחגותם אותו ביום ראשון משמע. וקשה לי דא"כ אמאי אמרינן דאם לא חג ביו"ט ראשון חוגג את כל הרגל ויו"ט האחרון של חג הא אין עיקר מצותו ביו"ט האחרון אח"כ מצאתי להט"א שהקשה כן. ועוד הביאו התוס' הירושלמי בפ"ק דחגיגה (דף ח') היו לפניו עשרה בהמות הקריב חמשה ביו"ט ראשון והותיר מהו שידחה יו"ט האחרון כו' אמר רב שמן בר אבא בשם ר' יוחנן לעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יו"ט. עד שיאמר אין בדעתו להוסיף. אלמא דיכול ג"כ להוסיף ולהקריב קרבן חגיגה אפי' ביו"ט האחרון [והנה הט"א הקשה ע"ז דהא עובר בב"ת וליכא למימר דס"ל כרבא דאמר בפ"ק דר"ה (דף כ"ח) דב"ת אינו עובר אלא בזמנו דא"כ איך דוחה יו"ט האחרון. ולי נראה דאעפ"י שמוסיף בתוך הרגל כיון שמקריבו לשם תשלומין לראשון יכול להקריב בכל הימים וכמו שאם לא חג ביו"ט ראשון חוגג את כל הרגל ויו"ט האחרון של חג. ה"נ לענין ריבוי הקרבנות דחגיגה כיון שאם היה רוצה להקריב ביום ראשון הי' מקריב כמה שירצה ע"כ יכול להוסיף ג"כ לשם תשלומין אך דמ"מ איך יכול להקריב ביו"ט האחרון כיון דאין עיקר מצותו ביו"ט האחרון אבל לפי מה שביארתי א"ש כיון דעיקר מצותן ביום ראשון ע"כ הוי בתורת היתר. אעפ"י שיש להם תשלומין הוא רק בתורת תשלומין. ע"כ יכול להקריב אפי' ביו"ט האחרון נמי כן נ"ל

והא דאמרינן בירושלמי בפ"ו דפסחים א"ר יוסי הבן הוי צריך ר"א מתבזה לר' יהושע הרי חגיגת יו"ט בשיטתך תוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסרו בו משום שבות. והשתא לפי מה שביארתי דחגיגה ביו"ט הוא על דרך היתר. כיון שעיקר מצותו ביו"ט א"כ מאי ראי' דהא דדוחה יו"ט הוא משום דהוי בדרך היתר. משא"כ חתיכת יבלתו שהוא על דרך