עמק יהושע חלק א יד

הם ג' להעלותו ולמה איל קרב בי"א אלא כדי לעשות פומבי. רבנן דקסרין אמרי מפני מה קרב בכ"ד כדי לעשות פומבי לדבר. וכן אמרינן שם ברפ"ב אמר ר"י כדי לעשות פומבי. והלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול הוא לדשן את המנורה אלא כדי לעשות פומבי. והשתא אם איתא דכלאים בבגדי כהונה לא הותר לגמרי. לא הוי שייך לריבוי בכהנים משום לעשות פומבי. כיון דאפשר שלא לעבור הל"ת אלא ודאי דכלאים בבגדי כהונה הותר לגמרי. והכי נמי משמע בירושלמי פ"ק דיומא ופ"ב דחגיגה אמר ר' יוסי בר' בון בשם ריב"ל בכל יום כה"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך בתוך ביתו כו' ר' עוקבה בשם ריב"ל לא הי' עושה כן אלא בשבתות ויו"ט אית תנויי תני הציץ מרצה על מצחו אית תנויי תני אפי' בזויות. מ"ד הציץ מרצה על מצחו יהי' על מצחו תמיד ומ"ד אפי' בזויות מן הדא דיוה"כ. מ"ד הציץ מרצה על מצחו. מסייע לר' יוסה בר' בון דאמר בכל יום כה"ג מתלבש בכליו. ומ"ד אפי' בזויות מסייע לר' עוקבה. פי' מ"ד הציץ מרצה דווקא על מצחו מסייע לר' יוסה בר' בון דאמר בכל יום כה"ג מתלבש בכליו כדי לרצות על קרבנות ציבור. משמע מזה דכל יום הי' מהלך כדי לרצות על קרבנות ציבור. כדי שאם יארע טומאה היה מרצה. [ובהכי ניחא לי הא דאמרינן בפ"ב דזבחים (דף י"ט) כהנים בעבודתן ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. פטורין מן התפלה ומן התפלין. מאי לאו אם הניחו אינה חוצצת ומשני לא אם הניחו חוצצים כו'. לא קשיה הא דיד הא דראש. ופריך מ"ש דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו. דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו. תנא שערו היה נראה בין צין למצנפת ששם מניח תפלין. ומשמע מזה דתפלין ש"ר אינה חוצצת. אבל פטור מלהניח תפלין אפילו ש"ר משום העוסק במצוה פטור מן המצוה ובריש ערכין (דף ג') אמרינן הכל חייבין בתפלין כהנים כו' כהנים איצטריך לי' סד"א הואיל וכתיב וקשרתם לאות על ידיך והכי כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיד דכתיב ילבש על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו. אימא במצוה דראש נמי לא ליחייבו קמל"ן כו'. אלמא דמחייב בתפלין של ראש. ובזבחים משמע דפטור אפי' מתפלין של ראש נמי משום העוסק במצוה כו'. וכבר נדחק הש"א בתשובותיו (סי' ל"ז) להקשות לדעת הר"ן וסיעתו דהעוסק במצוה פטור אפי' יכול לקיים שניהם. ומה שתירץ דמיירו בחטאת העוף הבאה על הספק דאינו פטור מתפלין ש"ר משום העוסק במצוה. דילמא אינו מחויב ולאו מצוה קא עביד. הוא דחוק כיון דמ"מ חייב מדאורייתא. הרי הוא עוסק במצוה. אלא דמיירי בכה"ג שהי' לובש כל היום בגדי כהונה כדי לרצות בציץ שעל מצחו על הטומאה כמו דאיתא בירושלמי. דאל"ה אין תועלת בציץ שעל מצחו. כיון דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. ובמה שכתבו התוס' בקדושין (דף ס"ו) הארכתי במ"א. ומ"מ היה צריך להניח תפלין של ראש דלמא לא אירע טומאה וא"כ אינו עוסק במצוה אבל תפילין של יד לא הי' מניח דהא חוצץ. אבל בשעת עבודת קרבן פטור אפי' מתפלין של ראש משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ובהכי מיירי הסוגי' דזבחים וא"ש]. והשתא אס"ד דאינו מותר אלא במקום מצוה. א"כ איך הי' לבוש אם לא אירע טומאה. אלא ודאי דהותר לגמרי אפי' שלא במקום עבודה כדעת הראב"ד וכמו שביארתי דכיון שאי אפשר למצוה שתתקיים בלא עקירת הלאו ע"כ הוו בדרך היתר

ולכאורה יש להקשות ע"ז מהירושלמי דסוף עירובין בהא דתנן התם שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקה. ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה. ואמרינן בש"ס דילן (דף ק"ד) דמר סבר שהוי טומאה עדיף. ומר סבר אפושי טומאה עדיף. ואמרינן בירושלמי תמן תנינן הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו. ידו ונתן על בוהן ידו. רגלו ונתן על בוהן רגלו. ר' יהודה אומר שלשתן הי' מכניס כא'. מחלפא שיטתי' דר' יהודה תמן אמר אסור להערים וכה אמרי מותר. מחלפא שיטתי' דרבנן תמן אמרי מותר להערים וכה אמרו אסור. פי' ששם אמרו שמותר להכניס כל א' וא' לבדו אעפ"י שמשה' הטומאה יותר. והכא אמרו הכהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה והשתא אם איתא דכל שהוא בתורת היתר הותר אפי שלא לצורך. א"כ מאי מקשה על רבנן שאמרו דמותר להכניס אזנו תחילה. אע"ג שמשה' בטומאה. דשאני הם דכיון דאשתרי אשתרי. דהא התם אי אפשר למצוה שתתקיים אלא בעקירת הלאו משא"כ בשרץ שנמצא במקדש דלא אשתרי. וע"כ אסור לשהות בטומאה. הא לא קשי' דהירושלמי לטעמי' אזיל דאמרינן בירושלמי (פ"ב דשבועות ה' ג') ר' חזקי' בשם ר' אליעזר אומר כתוב א' אומר את משכן ה' טמא וכתוב א' אומר את מקדש ה' טמא הא כיצד ליתן חלק בין למיטמא בפנים בין למיטמא בחוץ. מטמא בפנים עד שישה' כרי השתחוי'. והגירסא צ"ל מיטמא בפנים עד שישה' כדי השתחוי' מיטמא בחוץ עד שיכניס ראשו ורובו. אלמא דסבירא ליה להירושלמי דביאה במקצת לא שמיה ביאה ואינו אסור אלא מדרבנן ואפשר לומר דע"ז סמך הרמב"ם ופסק דביאה במקצת לא שמי' ביאה] וא"כ כיון דהירושלמי סבירא לי' דביאה במקצת לא שמי' ביאה ואינו אסור רק מדרבנן. א"כ לא אשתרי מדאורייתא ושפיר מקשה הירושלמי מהך דמצורע אהא דשר שנמצא במקדש

ומתוך מה שכתבתי נתבאר דלא כמ"ש הש"א (סי' נ"ט) שהקשה דלפי מה שכתב הר"ן בפ"ב דביצה והבאתיו לעיל דביו"ט כיון דהותר אוכל נפש מותר אפי' לרבות בשיעורא משא"כ בפיקוח נפש דהוי בדרך דיחוי דא"כ י"ל גבי מילה נמי שהרי הותרה בשבת וא"כ לריבוי בגברא לית לן בה. דאפי' לריבוי מלאכה דאסורה מן התורה במקום דיחוי אפ"ה היכא שהותרה כמו ביו"ט שרי כש"כ לריבוי בגברא דאינו אסור אלא מדרבנן. ובמקום שהותרה כמו גבי מילה דהותרה בין בשבת בין ביו"ט ל"ל בה. ואפי' מדרבנן שרי למול ע"י ב' מוהלין. אלא שאכתי תקשה ע"ז מהא דבשבת ניקצר ע"י אדם א'. והרי שבת נמי גבי קצירת העומר הותרה. ואפ"ה לריבוי בגברא אסור כו' עכת"ד. ובמה שביארתי נסתרו כל דבריו במה שמדמה מילה וכן קצירת העומר בשבת למה שכתב הר"ן דביו"ט בתורת היתר הוא. ואינו דומה זה לזה. דא"כ מ"ט כתב הר"ן דפיקוח נפש הוא בתורת דיחוי והרי ילפינן נמי מקרא דפיקוח נפש דוחה שבת כמו דאמרינן ביומא (דף פ"ה). ועוד דאמרינן התם נענה ר' אליעזר ואמר מה מילה שהיא א' ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם דוחה שבת ק"ו לכל גופו שדוחה את השבת. וא"כ דומה מילה לפ"נ. דאע"ג דכתיב בהדי' גבי מילה וביום ואפי' בשבת אעפ"כ הוי בתורת דיחוי. וכן גבי מכשירי מילה לר' אליעזר דדריש ביום ואפי' בשבת דאפי' מכשירי מילה נמי דחי שבת אעפ"כ הוי בתורת דיחוי כמו דמשמע בירושלמי פי"ט דשבת דאמרינן התם מתניתין אמרה כן שאסור לעשות חולה פי' שורה של בני אדם דתני ר"א אומר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה. שאם אומר את כן שמותר לעשות חולה אף הוא אינו מוציא לעשות חולה ומביאו. אלמא דאם אפשר לעשות ע"י תקנה אחרת אסור לחלל שבת. ועי' בתוס' ר"פ ר"א דמילה (דף ק"ל) והוא הדין לדידן לענין מילה גופא. אלמא דהוי בתורת דחוי. משא"כ לענין אוכל נפש דהוי בתורה היתר לגמרי ע"כ שרי לריבוי מלאכה. אבל במילה אסור לרבוי בגברא. דאע"ג דכתיב בהדי'