עמק יהושע חלק א קמה

והב"ח יודו בזה דבשעבוד אינו יכול להפקיע אף ע"י כולל כיון דאלמוה לשעבודא והא שהקשה הב"י דאיך מהנו אם אוסרת הנאת תשמישה על אחרים הוא מפעם דכיון שהיא משועבדת לא הוי כמו אוסר פירות חבירו על חבירו וע"ז תירץ הב"ח דמהני בכולל וכיון שמוצא מקום לחול חל נמי אף שמשועבדת לאחרים כמו שהבאתי לעיל מהתוס' דכיון שמוצא מקום לחול חל נמי אף על שעבוד אע"ג דבלא"ה לא הוי חייל הקונם דכיון שלא אפשר לסלוקי בדמים לא אמרינן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אבל בכולל חייל כמו דאמרינן בנשבע לבטל את המצוה דלא חייל אבל בכולל חייל וה"מ במקום דלא אמרינן אלמוה לשעבודא כמו שהוכחתי לדעת התוס' דלא אמרינן בזה אלמוה לשעבודא אלא דלא חל משום דאין קונם חל ע"ז כיון דלא אפשר לסלוקי בזוזי וע"כ מסני בזה כולל לסברת הב"ח והוי כמו דאמרינן גבי הנאת תשמישך עלי שאין מאכילים לאדם דבר האסור לו פי' מכיון שמוצא מקום לחול עליו ע"כ מהני גם לעקור השעבוד וה"מ דוקא בהאי דמדינא לא חל ולא מחמת דאלמוה לשעבודא אבל גבי בע"ח דמדינא הוי חייל דהא קונמות מפקיע מידי שעבוד במקום דאפשר לסלוקי בזוזי אלא דאלמוה לשעבודא כדי שלא יפקיע מבע"ח ואלמוה לשעבודא ע"כ לא מהני בזה כולל ולא שום דבר כדי להפקיע השעבוד וע"כ פסק הרא"ש דאם החוב קדם לשבועה לא מהני לזה כולל ומוכר את חפציו כדי לשלם לזה חובו

ובזה יתיישב נמי מה שהקשו האחרונים דאמאי לא כתבו הרא"ש והטור דלוקה משום שבועת שוא מכת מרדות כמו שכתב אח"כ דאם השבועה קדמה לחוב שמעון חלה השבועה הראשונה ומכין אותו מכת מרדות על השני' דהוי שבועת שוא ואמאי לא כתבו הפוסקים תחילה דאה החוב קדמה שמכין אותו מכח מרדות. ותחילה נקדים מה שכתב המחנה אפרים (בהלכות שבועות סי' ח') דאם א' נשבע לפרוע הקרן והרבית ועל הרבית אינו חלה אם חלה לקיים את הקרן והעלה שדבר זה תלוי בפלוגתא של הר"ן והתוס' דלדעת הר"ן חלה באם נשבע לפרוע הקרן והרבית דאף דעל הרבית לא חל אפ"ה על הקרן חל וכתב דלא דמי להא דאמרינן נדר שהותר מקצתו כו' ט"ש. וכתב ע"ז המחנה אפרים שנראה לו להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ' בתרא דנדרים (דף פ"ו) קונם שאני עושה לפיך ריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אלמא אע"פ שנדרה הוי בכולל בעודה תחתיו ובעודה תחתיו לא חייל אפ"ה אמרי' דיפר משום אחר גרושין ולא אמרינן כיון דלא חל על כולו לא חל אמקצתו וכתב פ"ז דאיכא למידחי דהתם מדינא חייל נדרא אפי' השתא אלא דאלמוה לשעבודא וכי אלמוה היינו דוקא בדקיימ' קשי' אבל בנידון דידן דמדינא לא חייל נדרא אפי' על מקצתם נמי לא חייל נדרא. וא"כ לפ"ז אם מחמת דאלמוה לשעבודא לא חייל לא בטלה כולה אלא דוקא היכא דאלמוה לשעבודא א"כ לא יצאתה שבועה לשוא מפיו דהא חייל על החובות הבאים דאף דעל חוב זה לא חייל משום שקדם אעפ"כ חייל בכולל כמו דאמרינן בשעבוד דאף דעל מקצתה לא חייל חייל אח"כ והכי נמי חייל בכולל על שאר החובות וא"כ לא יצאתה לשוא וע"כ לא כתבו תחילה הפוסקים דמכין אותו מכת מרדות משא"כ אם השבועה קדמה לכל החובות וא"כ השבועה חיילא ואח"כ נשבע לפרוע לפלוני א"כ הוא בודאי שבועת שוא וע"כ לוקה מכת מרדות ולקמן יתבאר יותר

ומה שכתב המחנה אפרים בסוף דבריו וזה לשונו אבל נראה להביא ראי' מר"פ המדיר (דף ע') דאמרינן התם דאם איתא להא דאמר רב הונא דאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קונם שאני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר לימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונת נעשה כאומרת לו איני ניזונת ואיני עושה. והקשה המ"א דהא דיכולה לומר אינה ניזונת היינו דוקא חוץ משבעה מלאכות שהאשה עושה לבעלה והיא אסרה כל הנאתה על בעלה וה"נ כללה אותם שבעה מלאכות ג"כ וא"כ אי אמרינן כיון דעל מקצתו לא חל אכולי נמי לא חל והכא הרי על אותם שבעה מלאכות לא חל אכולי נמי לא חל עכ"ל. והדברים האלו אינם מובנים כלל דהא אותם שבעה מלאכות נמי הטעם דלא חייל הוא משום דאלמוה לשעבודא דבלא"ה הוי חייל דהא אפי' גבי תשמיש כתב הר"ן דקונמות מפקיע דהר"ן לטעמי' דאפי' במידי דלא אפשר לסלוקי בזוי אמרינן נמי דקונמות מפקיע אלא הטעם דאלמוה לשעבודא וא"כ אפי' אי אמרינן דעל אותם שבעה מלאכות לא חל הטעם הוא משום דאלמוה לשעבודא דבלא"ה קונמות ודאי מפקיע מידי שעבוד וא"כ כיון שהטעם הוא משום אלמוה לשעבודא וכבר הקדים המ"א בעצמו דכל היכי דהטעם הוא משום דאלמוה לא אמרינן בזה כיון שבטל מקצתו בטל כולו וא"כ בנידון דידן נמי כיון שהטעם דלא חייל הוא משום אלמוה לשעבודא וכל היכי שהטעם הוא משום אלמוה לשעבודא לא אמרינן בזה כיון דבטל מקצתו בטל כולו. והטעם בזה דלא אמרינן בדבר דאלמוה לשעבודא כיון שבטל מקצתו בסל כולי הוא דבאמת חייל נמי הנדר ע"ז דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דחכמים אלמוה לשעבודא ואין מניחים אותו אבל בשביל זה לא הוי שבועת שוא וע"כ חל אאחריני ולא אמרינן בזה כיון שבטל מקצתו בטל כולו

ויש להביא ראי לזה ממה שכתב הר"ן בתשובה שהנשבע לשלם רבית דרבנן א"צ לשלם דבשב ואל תעשה עקרו רבנן למצוה דאורייתא משום סייג. והנה לכאורה יש להקשות ט"ז מגמרא ערוכה דאמרינן בשבועות (דף כ"ד) בשלמא לריש לקיש דמפרש בחצי שיעור משכחת לה בלאו והן אלא לר"י קשי' והא ר"ל אית לי' ביומא (דף ע"ד) דחצי שיעור אסור מדרבנן וא"כ כיון דאסור מדרבנן א"כ איך אמרינן בשבועות (שם) דבחצי שיעור יש בלאו והן דהיינו אם נשבע שיאכל והרי לדעת הר"ן דבשב ואל תעשה כגון ברבית דרבנן אמרינן לו שלא ישלם דבשב ואל תעשה עקרו רבנן למצוה דאורייתא. והכא נמי אם נשבע שיאכל חצי שיעור אין מניחין אותו לאכול אלא ודאי דבאמת חיילא שבועה על איסורא דרבנן וע"כ מסקינן שם בגמרא דאיתא בלאו והן דהא אם נשבע שיאכל חצי שיעור חיילא ע"ז השבועה ולא הוי שבועת שוא דלא יהא איסורא דרבנן עדיפא מדבר שאינו מפורש בתורה דשבועה חלה אף לעבור כמו שכתב הר"ן בשבועות (דף כ"ז) אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו וזה לשונו. אע"ג דבפ' החובל אמרינן דאין אדם רשאי כו' מדרשא אתי וכל דליתי מן התורה מפורש לא מקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול עליו השבועה. [וע' בב"ק (דף צ"א) וצ"ע וע' בפ"ק דנדרים (דף ז')]

ולפ"ז באיסור דרבנן ודאי חייל דלא עדיפא מדבר שאינו מפורש בתורה אלא דלבתר דחייל השבועה אעפ"כ היכולת ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה אבל ודאי דלא הוי שבועת שוא ומועיל עדיין התרה. והטעם דאם נשבע לבטל את המצוה דאורייתא הוי שבועת שוא ואפי' אי קיים שבועתו וביטל את המצוה אעפ"כ לא תיקן שבועתו דמעידן שיצתה שבועתו מפיו יצאה לשוא

והכי משמע בירושלמי (פ"ג דשבועות) והביא הרא"ש ספ"ג דשבועות שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשני' שבועת שוא כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב לעבור על שבועת שוא ולא על שבועת בטוי עכ"ל הירושלמי. ובהרא"ש ספ"ג איתא ולא על שבועת שוא ועל שבועת בטוי שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשני' שבועת שוא כיצד עושה אומרים לו שלא