עמק יהושע חלק א קמו

יאכל מוטב לעבור על שבועת שוא לחוד ולא על שבועת שוא ובטוי עכ"ל הרא"ש. אלמא דאפי' קיים לא תיקן שבועתו ומעידנא שיצתה מפיו הי' לשוא משא"כ באיסור דרבנן אע"פ שרבנן אין מניחים אותו אעפ"כ אה אירע שעבר וקיים שבועתו לא הוי שבועת שוא אלא דרבנן אין מניחים אותו משום דיכלו למיעקר בשב ואל תעשה

וגם אפשר דאף מלקות אינו מחויב כיון דהוא רוצה לקיים שבועתו אלא דרבנן אין מניחין אותו. ודמי להא דאמרינן בפ"ק דשבת (דף ד') בבעי' דרב ביבי אם הדביק פת בתנור אה התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת. והקשו התוס' דמאי בעי' היא זו אם התירו לו לרדותה פשיטא שלא ישמע אם נאסור לו ותירצו כיון דאם לא התירו לו לא מחייב בסקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו עכ"ל, וכן הכא נמי אינו מחויב מלקות דהא בידו לקיים אלא שאין אנו מניחין לו (ובלא"ה ליכא מלקות כיון דלית בה מעשה אלא דאפי' איסור מלקות נמי ליכא. כיון שזהו ע"י מה שאין אנו מניחין אותו אף שעבר ע"י מה שגרם לזה לישבע על איסור דרבנן) [וע' במה שכתב המגי"ה במ"ל (בפ"א מהלכו' חמץ ומצה) דביו"ט אף שאינו יכול לשורפו אעפ"כ לא קרינן בי' שביטל העשה דזהו אנוס הוא שאסרו חכמים אח הדבר. ואף דלכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן במכות (דף ס"ו) דבאונס משכחת לה ביטלו כגון שהדירה ע"ד רבים והרמ"א הביא הי"א (סי' רכ"ח) דבדיעבד מותר אם התירו וכיון שמותר בדיעבד א"כ ודאי הא דלא מהני לכתחילה הוא מדרבנן. ואעפ"כ מקרי שביטל העשה בידים. ואפשר לומר דהתם מ"מ ביטל בידים ועוד שהאחרים לא יצייתו לו לעבור על דרבנן ועוד דהא שפסק הרמ"א דלדיעבד מהני הוא אי אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה. אלמא דרק מדרבנן אסור להתיר לכתחילה אבל לפי הס"ד דלא ידע דבדבר מצוה יש לו הפרה הוה ס"ד דהא דאין מתירין לו הוא מדאוריי' וע"כ הוי ביטול מדאוריי' ויש בזה להאריך הרבה ואין כאן מקומו ובמ"א יתבאר

ובזה הי' ניחא מה שהקשה לי על הר"ן שכתב שם דאע"פ שלא חל על הרבית אעפ"כ חל על הקרן מהירושלמי (בפ"ה דשבועות ה"ג) אף בשבועות ביטוי כן שבועה שאוכל נבילה ופת חטין ופת שעורין ופת כוסמין מאחר שפטור על הנבילה פטור על השאר משמע דאמרינן דכיון דלא חל על הנבילה ובטלה מקצתה בטלה כולה א"כ ה"נ נימא דכיון שלא חל על הרבית לא חל על הקרן נמי אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דהתם אמרינן כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה מפני שלא חל כלל על הנבילה משום דבכולל לא חל לעקור. (ותמיהני על התוס' בפ"ג דשבועות (דף כ"ד) שלא הביאו הירושלמי הזה לענין מה שהקשו מהירושלמי דנשבע שלא יאכל מנה אהא דאמרינן התם אלא הן היכי משכחת לה דהא חזינן מהירושלמי מבואר דאינו חל בכולל לעקור). עכ"פ זהו דוקא בנבילה שלא חל כלל ע"כ אמרינן כיון שבטל מקצתו בטל כולו אבל ברבית דרבנן כיון שחל על רבית דרבנן אלא דאלימי למיעקר בשב ואל תעשה ע"כ לא אמרינן כזה כיון שבסל מקצתו בטל כולו וע"כ חיילא מיהא אקרן ולא אמרינן בזה כיון שבטל מקצתו בסל כולו. אלא דמדברי הר"ן עצמו בתשובה משמע דלא נחית לזה. גם בירושלמי יש לעיין אם הוא מסיק זה לדינא ויש לעיין בירושלמי (בפ"ג דשבועות ה"ד) א"ר יוסי ותשמע מיניה היו לפניו פ' זיתים של שחוטה וא' של נבילה ואמר שבועה שלא אוכל עשרה זיתים אלו כיון שפטור על הנבילה פטור על השאר ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו]: וא"כ כיון שביארנו דעל איסור דרבנן חיילא אלא שאין מניחין אותו א"כ בהא נמי דאלמוה רבנן לשעבודא אלמוה לגמרי שלא יחול כלל. אלא דבעוד השעבוד אלמוה לשעבודא וע"כ לא שייך בזה לומר שיתחייב מלקות מחמת שבועת שוא דבאיסור דרבנן לא מקרי שבועת שוא כמו שביארתי לדעת הר"ן אלא דאין מניחין אותו לקיים שבועתו וע"כ מקרי דאיתא בלאו והן על חצי שיעור לר"ל אע"ג דהוי אסור דרבנן כיון דאם נשבע לאכול לא הוי שבועת שוא והכא נמי במאי דאלמוה לשעבודא לא הוי גם כן שבועת שוא

ועוד יש להביא ראי' דהיכא דאלמוה לשעבודא אינו חל בכולל מהא דאמרינן בכתובות (דף נ"ט) קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. פי' בהעדפה ע"י הדחק כמו שכתבו התוס' ובירושלמי (פי"א דנדרים) ר' עקיבא אומר יפר אפשר לה לעשות חמש סלעים מצומצמות כו' משמע דיותר מחמש סלעים יכולה לאסור וא"כ אמאי אינו חייל בכולל על חמש סלעים נמי אלא ודאי דכל היכא דאלמוה לשעבודא אינו חל בכולל והירושלמי נמי סבירא לי' דאלמוה לשעבודא כמו שהוכחתי במ"א מהא דאמרינן בירושלמי (רפ"ז דכתובות) בהא דהמדיר את אשתו ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו כו' ומשני כמ"ד אין מזונות אשתו ד"ת פי' וע"כ חל הנדר. ולכאורה קשה דהא מעשי ידי' לכ"ע מדרבנן ואפ"ה קאמר ר"ע דבחמש סלעים אינו יכול לאסור וכה"ג הקשו התוס' על רש"י בכתובות (דף ע') אלא ודאי דהירושלמי סובר דבשעבודא דבעל אלמוה לשעבודי' וע"כ אינה יכולה לאסור משא"כ בשעבודא דאשה דהא בלא"ה יכול להוציא בע"כ וכה"ג כתב הר"ן לתרץ הרמב"ם ובזה מיושב קושית התוס' בר"פ המדיר בד"ה שהגיע זמן ודו"ק

הרי נתבאר מכל הנ"ל שאין השבועה חל בכולל לבטל שעבוד של חבירו דכיון דאלמוה לשעבודא דבע"ח אינו יכול לבטל אפי' בכולל נמי ועוד דכיון דאלמוה לשעבודא דבע"ח שאינו יכול לאסור על חבירו עשאוה כמו שאינו ברשותו ואינו שלו לאסור על חבירו ע"כ אינו חל בכולל נמי

והכי משמע בירושלמי (פ"ה דנדרים ופ"ט דב"ק) דאמרינן התם האומר לבנו קונם שאתה נהנה לו אם מת ירשנו. בחיי ובמותי אם מת לא ירשנו א"ר ירמי' חמי איך תנינן הכא והתני' בחיי אם מת ירשנו במותי אם מת ירשנו בחיי ובמותי אם מת לא ירשנו מה בין דהוא אמר חדא חדא להוא דאמר תרי תרי פי' שאומר דההיא ברייתא אינה עיקר דמה בין דאמר חדא חדא להוא דאמר תרי תרי פי' דמאי נ"מ בין אם האומר קונם שאת נהנה לי אם מתי לחוד שאם מת ירשנו דהטעם משום דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותי' כמו דשקיל וטרי בזה בש"ס דילן בפ"ד דנדרים (דף מ"ב) אם אדם אוסר דבר שברשותי' לכשיצא מרשותי'. א"כ אפי' אמר תרי תרי נמי דהיינו אם אמר בחיי ובמותי נמי ירשנו ואלא דהך ברייתא לאו דסמכא היא. והשתא אם איתא דבכולל חל אפי' על דבר שאינו ברשותו א"כ מאי פריך ר' ירמי' דילמא הברייתא סברא דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו וע"כ אם אמר במותי אם מת ירשנו משום דאין אדם אוסר דבר לכשיצא מרשותו והא דמהני אם אמר בחיי ובמותי היינו משום דחל בכולל כיון דחל מחיים חייל נמי אח"כ אפי' לכשיצא מרשותו. אלא ודאי אי אמרינן דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו משום דאין אדם אוסר דבר של חבירו על חבירו כמו שכתב הר"ן שם ע"כ אינו חל בכולל נמי וע"כ שפיר מקשה ר' ירמי' מה בין דאמר חדא חדא להא דאמר תרי תרי דכיון דאינו ברשותו לא מהני כולל בזה ולא דמי לנשבע על דבר שהוא אסור דאע"ג דאין שבועה חל על שבועה אעפ"כ חל בכולל דהתם כיון שמוצא מקום לחול על זה חל נמי אף על שמושבע ועומד מהר סיני משא"כ בדבר שאינו ברשותו לא מהני כולל והכא נמי לנידון דידן דהיינו לבע"ח דכיון דאלמוה לשעבודא ועשאוה כמו שאינו ברשותו אינו יכול לבטל אפי' בכולל נמי. (וע' לעיל מה שכתבתי לדעת הב"ח ודו"ק). עכ"פ במקום דאלמוה לשעבודא וכל הטעם דאלמוה לשעבודא הוא שלא יוכל הבע"ח להפקיע שעבודא של חבירו בודאי דאלמוה לשעבודא שלא יוכל להפקיע ע"ו כולל נמי. כן נ"ל

תם ונשלם חלק ראשון