עמק יהושע חלק א קמ

דיני הלואה

סימן כד

שאלה מי שנשבע שלא לסכור משלו לפרוע שום חוב וחי' בו חוב א' שקדם לשבועה אם חלה השבועה ע"י כולל דכיון שחל על חובות שאח"כ החול נמי על חוב שקדם או לא

תשובה דין זה הוא בח"מ (סי' ע"ג ס"ה) מתשובת הרא"ש ותמה הש"ך ע"ז דאמאי אינה חל בכולל דכיון שחל על חובות שאח"כ תחול נמי על חובות שקדמו ונדחק בתירוצו מאוד כמו שהשיג עליו החכ"ץ. ולע"ד נראה שאין השבועה חלה בכולל לבטל שעבודו של חבירו כמו שהקשו התוס' בכתובות (דף נ"ט) על הא דאמרינן התם דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא שאלמוה לשעבודא דבעל והקשו התוס' דא"כ כל אדם יפקיע עצמו ממונו מבע"ח ע"י קונם ותרצו דלאו דוקא שעבודא דבעל דאלמוה אלא דאלמוה לשיעבודא דב"ח ג"כ כדמוכח בריש המדיר דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקיע שעבודו ע"ע קונם אלא ודאי דאלמוה לשעבודא דאשם וה"נ אלמוה לשיעבודא דכל בע"ת שלא יוכל להפקיע ע"י שבועה אף ע"י כולל נמי

אך לפי דעת הב"ח משמע שאף בקונמות אם הי' על ידי כולל חל שהטור פסק ביו"ד (סי' רל"ד) שאם האשה אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהא מותרת לו עד שתתגרש. והקשה הב"י דאיפכא ה"ל להטור למימר באומרת תשמיש כל העולם עלי וע"כ חל אבל באומרת קונם תשמישי על כל העולם אמאי צריך הבעל להפר חלקו הא אמרינן בנדרים (דף י"ג) דאם אומרת הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו אבל באומרת הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וא"כ ה"ל להטור למימר שאם אמרם קונם תשמיש כל העולם עלי יפר חלקו אבל באומרת קונם תשמישי על כל העולם הרי היא משועבדת לו ואיך יכולה להפקיע כמו דאמרינן בנדרים (שם) שאם אומרת הנאה תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו ותירץ הב"ח דאע"פ שאמרה קונם תשמישי על כל העולם אפ"ה חייל ע"י כולל כמו שיכולה לאסור תשמישה על כל העולם דהא אינה משועבדת להם כן יכולה נמי לאסור תשמישה על הבטל אף שהיא משועבדת לו ע"י כולל והא בכה"ג נמי אלמוה לשעבודא כמו שהקשה הר"ן בנדרים (דף ט"ו) דמאי פריך הגמ' והא משתעבד לה ואמאי אמרינן קונם שאני משמשיך ה"ז בלא יחל דברו דהא קונמות מפקיע מידי שעבוד ותירץ דאלמוה לשעבודא דאשה שלא יוכל לאסור תשמישו עלי' והכא נמי אלמוה לשיעבודא דבעל מה שיהא משועבדת לו ולכך באומרה הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו אע"ג דקונמות מפקיע מידי שעבוד וא"כ משמע מדעת הב"ח דגבי קונמות נמי חל בכולל להפקיע שעבודו וא"כ ה"נ גבי שבועה

ולכאורה יש להקשות על הב"ח שכתב דבאוסרת הנאת תשמישה על כל העולם חל בכולל דכיון שחל על אחרים חל נמי על הבעל מהא דאמרינן בשילהי נדרים (דף צ') בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת נפולה אני מן היהודים כו'. והקשו התוס' דאיך חל נדרה על אחרים בעודה אשת איש והא אין איסור חל על איסור וא"כ אמאי אמרינן דיפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים ותירצו דחייל ע"י כולל מינו דחייל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על אחרים עכ"ל. וא"כ כיון שכל עיקר החייילות על אחרים הוא בכולל כיון דחל על הבעל חל נמי על אחרים וא"כ איך נאמר בהיפוך כיון שחל על אחרים חל נמי על הבעל דהא על אחרים לא חל משום דאין איסור חל על איסור אלא מכיון שחל על הבעל חל נמי על אחרים ולפ"ז נסתר תירוץ הב"ח שכתב דכיון שחל על אחרים חל על הבעל ג"כ דאי אפשר לתפוס החבל בתרין ראשון

ולכאורה אפשר ליישב תירוץ הב"ח דהא שהקשו התוס' דאמאי חל הנדר דהא אין איסור חל על איסור לטעמייהו אזלי שכתבו בשבועות (דף כ') דהא דנדרים חלים על דבר מצוה בביטול מצוה מיירי כגון באומר קונם שאיני נופל לולב שאיני מניח תפילין. אבל אם נדר לקיים מצוה כגון שאמר קונם שלא אוכל ביוה"כ או שלא אוכל נבילות וטריפות לא חייל וע"כ יטה הקשו התוס' בנדרים דאיך חייל אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם דהא בלא"ה אסורה להם משום איסור אשת איש ואין איסור חל על איסור וע"כ תירצו דחייל בכולל כיון שחל על הבעל חל נמי על אחרים אבל הב"ח תירץ הקושיא על הטור והטור סבירא ליה כדעת הפוסקים דכמו שנדר חל לבטל המצוה כן חל נמי לקיים את המצוה דהא כתב בטויו"ד (סי' רט"ו) דאם נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר. וכתב הב"י דסבירא ליה שהנדר חל לקיים את המצוה נ"כ וא"כ חל על אחרים בלאו טעמא דכולל אלא מטעם דהנדר חל לקיים המצוה וע"כ נוכל לומר דחל על הבעל אע"ג שהיא משועבדת לו כיון דחל על אחרים דהא על אחרים חל בלאו טעמא דכולל. ולא כמו שכתבו התוס' אלא מטעם דהנדר חל לקיים המצוה. והשתא א"ש מה שכתב הב"ח דחל בכולל כיון דחל על אחרים חל נמי על הבעל

אמנם לאחר העיון אי אפשר ליישב כמו שכתבתי על הב"ח ותחילה צריך לבאר דעת הסוברים דנדר חל לקיים את המצוה כגון שלא יאכל נבילות דמה טעם חל הא אין איסור חל על איסור. והנה הר"ן בנדרים (דף י"ת) הביא הירושלמי וזה לשונו בככר א' מכיון שהזכיר עליה שבועה כנבילה מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על איסורין אמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ נדר הנדרים חלים על האיסורין והמתיק שם הר"ן בטעמו של דבר שלכן נדר חל על שבועה משום דהשבועה הוא איסור גברא ואח"כ כשנדר נתוסף בה איסור חפצא שהנדר חל על החפץ ולכן חל הנדר על השבועה אך אין השבועה חל על הנדר מטעם דכיון דנתוסף איסור גברא חל נמי על החפץ משום דבנדרים כי היכי דאית בה איסור חפצא איסור גברא נמי אית בהו שהרי מכיון שנאסרו עליו קאי עליה בלא יחל דברו. והאי לאו. איסור גברא הוא ככל ל"ת שבתורה. הלכך אין מקום לשבועה שתחול על הנדרים. ובשבועות פ"ג הביא הר"ן דעת הרז"ה שכתב דהא דהנדר חל על המצוה היינו דוקא בביטול מצוה דכי נדר לבטל מצוה הרי נדרו חידש עליו שמתחילה היתה אותה מצוה מוטלת עליו ועכשיו אסורה והנדרים יש בהם כח לבטל את המצוה אבל נדר לקיים מצות ל"ת כגון שלא יאכל נבילות אין זה איסור חדש עליו מחמת נדרו שיחול על דבר תורה. ואעפ"י שהשבועות חלות לדעת ר' יהודה בן בתירא אף בקיום ל"ת כדאיתא בפרקין התם היינו טעמא מפני שחדשו חיוב קרבן משא"כ בנדרים והביא ראיה לדבר מהא דאמרינן בסוף מכות (דף כ"ב) א"ל ר' זעירא לר' מני וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני התם לא קא חלה שבועה מושבע ועומד הוא. אח"כ הקשה דלחשוב כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט דמינו דחל עליו שבועה בחול חל עליו נמי ביו"ט ומסיק דהאי תנא לית ליה איסור כולל. והוכיח מזה הרז"ה דאי אמרינן