עמק יהושע חלק א קלח

והא שהקשה המ"מ אהא דאמרינן ביבמות (דף ק"ה) אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום. ולפי דעת הרמב"ם דחליצה חרש וחרשת אין חליצתם כלום א"כ אמאי קאמר שמואל דחכמים אומרים אין חליצת קטן כלום הו"ל למימר דאין חליצתם כלום לכלול נמי חרש וחרשת ע"ש במ"מ שנדחק מאד בתירוצו. ולי נראה דלא קסה מידי דהא לפי דעת המ"מ גרסינן אמר רב יהודה אמר שמואל כמו שהביא שם בשם שמואל וכן מוכח מהתוס' דיבמות (דף צ"ו) ד"ה ר' מאיר אומר כו' בסוף התוס' וא"כ לא קשה מידי דשמואל לטעמי' דאמרינן רפי"ד דיבמות (דף קי"ג) ללישנא בתרא א"ר חייא ב"ר אשי אמר שמואל אשת חרש חייבין עלי' אשם תלוי וסובר כר' אליעזר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק ומיבעי לי' התם בטעמא אי משום דחרש דעתא קלישתא הוא ומספקא לי' אי דעתא צילותא הוא אם לאו ולעולם חדא דעתא או דילמא פשיטא לי' דדעתא קלישתא והכא ה"ט כיון דעתים חלים ועתים שוטה וא"כ לשמואל בודאי דפוסלת מספק דהא מספקינן לי' בדעתא צילותא ואף שאינו באמר ואמרה אעפ"כ הוי כמו אלם ואלמת דחליצתן פסולה כמו שכתב הרמב"ם וע"כ לא אמר שמואל רק דחליצת קטן אינה כלום. אבל הרמב"ם אזיל לשיטתי' שפסק (בה' תרומות פ"ד ה"ב) דחמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה וקא חשיב חרש שוטה וקטן. וא"כ פוסק כת"ק דתרומתו יוצאת לחולין ולא כר"א וע"כ פסק דחליצתם אינו כלום. והא דלא פסק כשמואל שסובר דתרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק יש לומר שסמך על הסוג' דריש פ' מי שהחשיך (דף קנ"ג) דאמרינן התם איבעי להו חרש וקטן מאי אליבא דר"א לא תיבעי לך דתני' ר' יצחק אומר משום ר"א תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק כי תיבעי לך אליבא דרבנן כו'. וכתבו התוס' שם דמכאן משמע דהלכה כרבנן ובמס' יבמות (דף קי"ג) משמע דסבירא לרב אשי אמר שמואל כוותי' וכן בירושלמי (ברפי"ד דיבמות) אשתו של חרש ושל שוטה ר' ליעזר שאל לר' יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה אמר לי' אפי' אשם תלוי אין בה וכן בירושלמי (פ"ז דיבמות) אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת אלמא דס"ל דחרש אינו בר דעת כלום רק ביבמות לדף ס"ח) קאמר דפוסל משום דקני בתקנתא דרבנן והירושלמי פליג ע"ז וע"כ סמך הרמב"ם על סוג' דשבת דסתמא דתלמודא וסוגי' דשמעתא אזלי דאין הלכה כר"א וע"כ פסק הרמב"ם דחליצת חרש וחרשת אינה חליצה כלל

והשתא א"ש מה שפסק הרמב"ם דחליצת קטנה פסולה מדאורייתא או משום דמקשינן אשה לאיש או משום דקטנה לאו בת כוונה היא דמחשבה ניכרת מתוך מעשה לא הוי רק דרבנן. וא"ש מה שהקשיתי מהך דנדה דלא סמכינן אחזקה דרבא היינו משום דחליצת קטנה פסול מדאורייתא אף לדעת הרמב"ם ובזה א"ש הא דאמרינן ביבמות מדבריו של ברבי (שהוא ר' יוסי) נלמוד קטנה חולצת בפעוטות דאע"ג דבעינן שיתכוונו שניהם אפ"ה אפשר לומר שר' יוסי סובר כדעת הירושלמי דמחשבה ניכרת מתוך מעשה הוי דאורייתא וע"כ כיון שחולצת הוי מחשבה ניכרת מתוך מעשה כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף ק"ד) בד"ה והא כו' וע"כ הוי כוונה מעלי' אבל אנן דקיי"ל דמחשבה ניכרת מתוך מעשה לא מהני מדאורייתא כי אם מדרבנן וע"כ פסק רבא דבעינן דוקא שתביא שתי שערות

ולפי מה שביארתי דדעת הרמב"ם הוא דהטעם דקטנה חולצת בפעוטות הוא מטעם שסובר דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי דאורייתא וע"כ חולצת ולא כמו שתירצו התוס' ביבמות (דף ק"ה) דמיירי בגדול עומד על גביו, מעתה נוכל לומר דהרמב"ם והתוס' לטעמייהו אזלי דהא עיקר הוכחת התוס' דגדול עומד על גביו מהני לכוונה הוא מדאמרינן בפ"ב דגטין (דף כ"ג) דמהני לגבי גט בגדול עומד על גביו אע"ג דגבי גט בעינן לשמה אלמא דגדול עומד על גביו מהני לכתוב לשמה והכי נמי בחליצה מהני לענין כוונה נמי והיינו לשיטת התוס' בגטין (דף כ"ב) דהא דאמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו דכשר לכתוב את התורף ג"כ לא קאי אמימרא דשמואל דדוקא ששייר מקום התורף אלמא דגדול עומד ע"ג מהני לענין לשמה והכי נמי מהני לענין כוונה ג"כ. אבל הרמב"ם לטעמי' שסובר דהא דאמר רב הונא והוא שגדול עומד ע"ג קאי אמימרא דשמואל דדוקא ששייר מקום התורף כמו שהביא הרא"ש דעת הרמב"ם וכמו שמבואר ברמב"ם (פ"ג מה' גרושין ה' י"ח) שכתב דמותר להניח לחש"ו לכתוב טופס הגט לכתחילה והוא שיהי' הגדול עומד על גביו אלמא דהא דאמרינן דכשר בשגדול עומד ע"ג היינו דוקא בטופס דהא דבעינן לשמה הוא רק מדרבנן אבל לא בתורף. וע"כ כיון שהרמב"ם מפרש דהאי דאמר והוא שגדול עומד ע"ג מיירי דוקא בטופס אבל לא בתורף ליכא הוכחה כלל שיהי' מועיל לכוונה גדול עומד ע"ג והכי משמע בירושלמי (ספ"ב דגטין) רב הונא אמר והוא שיהי' פיקח עומד על גביו ר' יוחנן אמר והכתיב וכתב לה לשמה שמואל אמר צריך שיניח תרפו של גט עכ"ל הירושלמי. אלא דאפי' גדול עומד על גביו נמי לא מהני במקום שצריך לשמה מדאורייתא משום דגבי גט לא מהני לכ"ע מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמו דאמרינן בירושלמי (פ"א דתרומות) הרי גטין אין כתיב בהן מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ותנינן הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחש"ו אמר רב הונא והוא שיהא גדול עומד על גביו ר' יוחנן בעי והיינו וכתב לה לשמה חזר ר' יוסי ואמר תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם וע"כ כיון שאינו נגמר על ידו הכל אלא הוא כותב ואחר מגרש ע"כ לא הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשה וע"כ אפי' באחר עומד ע"ג פריך ר' יוחנן והיינו וכתב לה לשמה

ובזה יתיישב מה שהקשה לכאורה ברמב"ם (פ"א מהלכות פסולי המוקדשין) שכתב הקטן אינו שוחט קדשים אע"פ שהגדול עומד ע"ג שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה אפי' הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כו'. וכתב הכ"מ הכי משמע בהדי' פ"ק דחולין והלח"מ כתב שטעמו משום דפ"ק דחולין על מתניתין דבחולין כשאחר עומד ע"ג כשר אמרו מאן תנא דלא בעינן כונה לשחיטה משמע דבמוקדשים דבעינן כונה לא סגי שיהא אחר עומד על גבו עכ"ל וקשה דהא התוס' כתבו בפ"ק דחולין (דף י"ב) דהא דאמרינן מאן תנא דלא בעינן כונה לשחיטה היינו באחרים רואין אותן אבל בגדול עומד על גבו המלמד ומזהיר אותו לעשות לשמה כשר וא"כ אמאי כתב הרמב"ם דקטן פסול אפי' בגדול עומד ע"ג. וזהו דוחק לומר דלאו דוקא נקט גדול עומד ע"ג וכונתו דהיינו שאחרים רואים אותם אלא ודאי ה"ט משום דהרמב"ם לשיטתו דלא מהני בגדול עומד ע"ג שיהיו בני כונה. אבל התוס' לטעמייהו אזלי שפירשו בגטין דהא דאמר רב הונא והוא שגדול עומד ע"ג כשר אפי' בתורף ע"כ כתבו דגדול עומד ע"ג מהני להיות בני כונה. וא"כ כיון שביארתי דלדעת הרמב"ם קטן לאו בר כונה הוא אף בשגדול עומד ע"ג וע"כ מוכרחין אנו לפרש השיטה דהא דאמר ר' אמי מדבריו של בר' נלמוד דקטנה חולצת בפעוטות הוא משום דר' יוסי סובר דמחשבה ניכרת מתוך מעשה הוי דאורייתא וכמו שביארתי

ומכל מה שביארתי מוכח דבעינן כונה ממש. והא דאמרי' ביבמות (דף ק"ה) מדברי בר' נלמוד קטנה חולצת בפעוטות הוא מטעם דמחשבה ניכרת מתוך מעשה הוא מדאוריית'