עמק יהושע חלק א קלז

אשה לאיש מדרבנן. אלא הטעם דאתי כר' מאיר ולקמן יתבאר יותר]

ועוד קשה לי על מה שכתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות יבום וחליצה ה' מת) חלצה בלילה או שחלצה בפני ב' כו' או קטנה שחלצה לגדול חליצתה פסולה עכ"ל. וכל היכא דקאמר פסולה היא פסולה ופוסלתה ואמאי הא מקשינן אשה לאיש וחליצת קטן קייל"ן דאינה כלום וכן כתב הטור (בס' קס"ט) דחליצת קטנה אינה כלום ומה שתירץ הלח"מ שסובר הרמב"ם דהא ומקשינן אשה לאיש אינו אלא מדרבנן כדעת הירושלמי ע"ש שהאריך בזה. וע"כ כיון דלא הוי אלא דרבנן ע"כ פוסלתה עכ"ד

קשה לי מאוד ע"ז דאם נאמר דהא דפסיק רבא ביבמות (דף ק"ה) והלכתא עד שתביא שתי שערות הוא מדרבנן א"כ איך אמרינן בנדה (דף מ"ו) אמר רבא קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת כו' ומסקינן אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה חיישינן והטעם משום דחליצה דאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא שהביא שתי שערות וכן אמרינן התם הלכתא חוששין שמא נשרו וה"מ היכא דקדשה בתוך הזמן ובטל לאחר זמן דאיכא ס' דאורייתא כוי. וא"כ משמע מזה דרבא סובר דחליצת קטנה פסולה מדאורייתא דאל"ה הוי סמכינן אחזקה דרבא והוא תמיהה גדולה על הלח"מ שתירץ שהרמב"ם סובר דחליצת קטנה פסולה מדרבנן

[ועוד דלדעת הירושלמי כשר בדיעבד. ואפי' לכתחילה הי' לו להרמב"ם להכשיר לפי מה דמפרש בירושלמי הטעם דר' מאיר היא דאמר אין מייבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית. ואנן קייל"ן דלא חיישינן למעוטא. ובבכורות (דף י"ט) האריכו שם בתוס' והביאו הא דאיתא בירושלמי דהטעם דאין מייבמין שמא תמצא איילונית. ומשמע דקאי אחליצה נמי אך שדחי זה דלא קאי רק על יבום ולא על חליצה אך לפי מה שביארתי הירושלמי דרפ"ד דיבמות חלצה בתוך ג' חדשים מהו שתהא צריכה לאחר שלשה חדשים נשמיענה מן הדא כו' דשקיל ופרי אי אמרינן דאגלאי מילתא למפרע מזה מוכח דבחליצה נמי הטעם שמא תמצא איילונית וכל העולה ליבום כו' ודו"ק. וא"כ אי אפשר לומר דהרמב"ם סמך על הירושלמי כמו שכתב הלח"מ ודו"ק]

ע"כ נלע"ד ליישב ע"פ מה שהביאו התוס' בחולין (דף י"ג) הירושלמי (פ"א דתרומות) גבי חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה חש"ו ופריך ויוכיח מעשה שלהן טל מחשבתן דתנינן העלים חש"ו כו' ומתרץ דכתיב ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתבר שיוכיח המעשה על מחשבתו והדר פריך ר' יוסי קומי דשמואל והרי גטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינן הכל כשרין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו ואמר רב הונא והוא שיש פיקח עומד על גביו ומתרץ תמן זה כותב וזה מגרש והכא הוא החושב והוא התורם עכ"ל הירושלמי וא"כ משמעות הירושלמי שסובר דהא דמחשבה ניכרת מתוך מעשיו הוי מדאוריית' ובגט דלא מהני מחשבה דקטן מפני שאין הוא המגרש וא"כ בחליצת קטנה דהיא חולצת מהני לדעת הירושלמי מדאורייתא נמי דהא סובר דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי דאורייתא וע"כ כיון דהא דמקשינן אשה לאיש אינו אלא מדרבנן ע"כ חולצת ואף דבעינן כוונה שיתכוונו שניהם ומחשבה דקטן לא הוי מחשבה ה"מ בשאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל בחליצה שהיא חולצת ועושה מעשה ומחשבה ניכרת מתוך מעשיו הוי כוונה מעליותא לדעת הירושלמי וע"כ חולצת מדאורייתא. והירושלמי לטעמ' אזיל אבל הגמ' דילן לא סבר להא דירושלמי דהא אמרינן בחולין (דף י"ג) מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאוריית' אין לו מדרבנן יש לו ולפ"ז אף דבחליצה הוא מחשבה ניכרת מתוך מעשיו כמו שביארנו וכמו שהתוס' כתבו להדי' ביבמות (דף ק"ד) בד"ה והא בסוף התוס' דחליצה הוי מחשבה ניכרת מתוך מעשיו. אעפ"כ כיון דהגמ' דילן סובר דמדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו ע"כ אינה חולצת מדאורייתא ואפי' אי לא הוי מקשינן אשה לאיש אעפ"כ הא לאו בת כוונה היא. ואעפ"כ כיון דמדרבנן אמרינן דמחשבה ניכרת מתוך מעשה יש להן כמו דאמרינן בפ"ק דחולין וכן בפ"ד דביצה (דף ל"ד) תינוקות שטמנו תאנים מע"ש כו' לא יאכלו אלא א"כ עשרו. ופי' רש"י ותוס' משום דיש להן מחשבה ניכרת מתוך מעשה

וכן בירושלמי (פ"ד דמעשרות) רב המנונא אמר תינוק שחיפה כלכלה לשוק נטבלה מקום שמחשבתו של גדול מתקיימת שם מעשיו של קטן מתקיימין מתניתין פליגא על רב המנונא תינוקות שטמנו תאנים לשבת כו' תפתר בשלקטן עם דמדומי חמה והוכיח מעשה שלהם על מחשבתם. ע"כ פסק הרמב"ם דחליצת קטנה פסולה ופוסלתה דהא מחשבה ניכרת מתוך מעשה מדרבנן יש לה אבל בחליצת קטן קייל"ן דלא פסלה כלל הוא מפני דאפי' אי הוה בר כוונה מדרבנן אעפ"כ הא איש כתוב בפרשה וכל זמן שאינו איש לא מצי חליץ כלל בלא טעם דכוונה וע"כ חליצת קטן אינה כלום משא"כ בחליצת קטנה דהא דמקשינן אשה לאיש אינו אלא מדרבנן וא"כ הי' חולצת אלא דאינה חולצת משום דלאו בת כוונה היא וא"כ כיון דמדרבנן יש להם מחשבה במחשבה ניכרת מתוך מעשיו וע"כ פוסלת. ועוד אפשר לומר דאפי' אם נאמר שהרמב"ם סובר שהש"ס דילן חולק על הירושלמי ומקיש אשה לאיש מדאורייתא כמו דמשמע קצת ברמב"ם (פ"א מה' יבום וחליצה הי"ח) שכתב כשם שאין היבם חולץ עד שיעשה איש כך אין היבמה חולצת עד שתעשה אשה גדולה וא"כ אינה חולצת מדאורייתא משום דמקשינן אשה לאיש. אעפ"כ לא דמי אשה לאיש דבקטן אם הוא חולץ מלבד שפסול חליצתו מטעם שאינו איש הא הוא לאו בר כוונה כלל דהא קטן אין לו מחשבה ואע"ג דמחשבה ניכרת מתוך מעשה יש להם אעפ"כ מעשה דקטן בחלוצה מעשה גרועה היא דהא הוא לא עביד ולא מידי דהא אמרינן ביבמות (דף קיג) דהאי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' אינו אלא לכתחילה ואפי' לדעת הרמב"ם דפסול בדיעבד אעפ"כ אינה נקראת מחשבה ניכרת מתוך מעשיו דהוי מעשה גרוע דהוי כההיא דהעלים חש"ו כמו שכתבו התוס' בחולין (דף י"ב ושם) דהוי ממשה גרוע. אבל חליצת קטנה דהוי מעשה ממש. ע"כ הוי מחשבה ניכרת מתוך מעשה לפוסלה משא"כ בחליצת קטן שהוא מעשה גרוע ולאו בר כוונה הוא כלל וע"כ חליצת קטן אינה כלום כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ד ה' י"ב) בד"א כשהיו יכולים לדבר שהרי הם ראוים לקרות אבל אלם או אלמת אינם חולצים ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינם בני דעת עכ"ל. אלמא דהרמב"ם סובר לכל שאינו בר כוונה כלל אינו פוסל כלל והכי נמי בקטן כיון שאינו בר כוונה כלל ע"כ לא פסיל. וכמו דאמרינן בספ"י דיבמות (דף צ"ו) ר"מ אומר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול אבל לרבנן חליצת קטן אינה כלום וכמו שכתבו התוס' שם

והכי אמרינן בירושלמי (פ"ה דיבמות ובספ"י שם) שמואל אמר דברי ר' מאיר עשו ביאת בן תשע שנים ויום א' כמאמר בגדול ודכוותה אמרינן נעשית חליצת בן תשע שנים ויום א' כגט בגדול ורבנן אין חליצת בן תשע שנים ויום א' כלום ולמה עשו ביאת בן ט' שנים ויום א' כמאמר בגדול שכן ביאה קונה בגדול בין לדעת בין שלא לדעת נעשה חליצת בן ט' שנה ויום א' כגט בגדול וחליצה בגדול אינו פוטר אלא לדעת עכ"ל הירושלמי אלמא הטעם דחליצת קטן אינה פוסלת משום דלא הוי בר כוונה: