עמק יהושע חלק א קלג

דר' וריב"י דר' דמטמא קסבר אוהל זרוק לא שמי' אוהל וקיי"ל הלכה כר' מחבירו. וע"כ כיון דקייל"ן כדעת הפוסקים דחזקה דרבא הוי חזקה דאורייתא בודאי הביא שתי שערות וגם באותו יום שהגדיל נמי כמו שהכרעתי בראיות ברורות דהא דאמרינן דבאותו יום ליכא חזקה דרבא היינו בהשלמת הי"ג שנה אבל משהגדיל ונעשה בן י"ג שנה ויום א' אפי באותו יום נמי אמרינן חזקה דרבא וע"כ ודאי דחייב להתאבל כן נ"ל

דיני חליצה

סימן כג

שאלה הא שאמרו דצריכה כוונה בחליצה אם הוא כדרך כוונת ההקנאות או כמו כוונת מצוה

תשובה כבר האריך בזה החכ"צ (בסי' א') והנה נראה מתשובתו שסובר שמצות חליצה הוא רק להתרת זיקה שתהא היבמה מותרת לשוק שדימה חליצה לגט. והשיג על הרב מהראנ"ח שכתב טעם למניעת האוננת מחליצה משום דהיא מצוה ואונן פטור מכל מצית האמורות בתורה והשיג עליו שזהו דומה לגטין וקדושין ומקח וממכר שגם זה מנה הרמב"ם בכל המצות ודין א' להם ובכולם מעשה אוננים קיימים ע"כ ראיתי לבאר תחילה אם הוא מצוה או שהחליצה באה רק להתירה לשוק ומתוך זה יתבאר מהו הכוונה האמורה בחליצה וצריך אני לבאר שיש מצות חלוקות כגון ערובין ושחיטה וגטין אף שהם מצות אעפ"כ אינם נקראים בשם מצות מפני שהרשות בידו לעשות ושלא לעשות שהתורה לא אמרה שיהא מוכרח לשחוט אלא אם רוצה לאכול בשר אז צריך לשחוט וכגון ערובין שאינה נקראת מצוה מצד עצמה אם מערבין לדבר הרשות מפני שאינו מוכח להניח ערוב אלא דאם רוצה לילך חוץ לתחום אז הוא מערב וכן הוא בגטין. אבל חליצה היא עצמה מצוה ואם הוא משהה הרי הוא עובר על שהוי המצוה כמו דאמרינן ביבמות (דף ל"ט) דשהוי מצות לא משהינן ואפי' לענין חליצה נמי ע"ש

ונראה לע"ד להביא ראי' דחליצה היא גופא מצוה דאמרינן בפ' מצות חליצה (דף ק"ג) אמר רבא הלכתא א' סנדל המוסגר וא' סנדל המוחלט וא' סנדל של איסורי הנאה לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה ופי' רש"י דאי משום איסור הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן כתב הר"ן ר"פ לולב הגזול דבסנדל של איסורי הנאה לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה משום דמצות לאו ליהנות נתנו ואע"ג דמרווחא טובא בהך חליצה אפ"ה כיון דלא מתהני מגופו של איסור גרמא בעלמא הוא. והשתא אי אמרינן דחליצה היא באה רק להתיר הזיקה שלא תהא אגידא בי' ותנשא לשוק א"כ לא נקראת מצוה ולא אמרינן בה מצות לאו ליהנות ניתנו דהא אמרינן בחולין (דף ח') סכין של א"י מותר לשחוט בה מקלקל הוא כו' אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת דהוי מתקן כו' אלמא דלא אמרינן בזה מצות לאו ליהנות נתנו שאם היתה מצוה אע"פ דמטי ליה הנאה אח"כ לא הוי רק גרמא כמו שכתב הר"ן בחליצה דאע"פ דמטי לי' הנאה אח"כ הוי גרמא. וכן אמרינן בפ"ג דערובין (דף ל"א) אמר לך רבא אי סבירא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ"ע מצות לאו ליהנות נתנו והכא בהא קמפלגי מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר מערבין אף לדבר הרשות אלמא דמשום מצות ערוב בעצמה לא אמרינן דמצות לאו ליהנות נתנו דהא אינו מוכרח להניח ערוב אלא דאי אין מערבין אלא לדבר מצוה אמרינן דמצות אי לאו ליהנות נתנו משום שמערב לדבר מצוה וא"כ מוכח דחליצה היא ככל המצות וע"כ אמרינן בזה דמצות לאו ליהנות נתנו [ואע"ג דלכאורה אי לאו דפירשו הראשונים רש"י והר"ן ז"ל דאם חלצה בסנדל של איסורי הנאה חליצתה כשירה משום דמצות לאו ליהנות נתנו אין ראי' מהגמ' גופא מהא דאמרינן שאם חלצה כשירה דהטעם הוא משום דמצות לאו ליהנות נתנו דהא גט ודאי לא נקראת מצוה דהא אינה אלא להתירה לעלמא ואפי' זינתה תחת בעלה כתבו התוס' בריש זבחים (דף ב') שאם לא ירצה הבעל לא יגרשנה ואפ"ה אמרינן בגטין (דף ב') כתבו על איסורי הנאה כשר וכן כתבו התוס' (דף כ' ושם) דאם גט כתוב על ידו של עבד בכתיבת קעקע דאפי' הוי איסורא דאורייתא הוי גט כדאמרינן לעיל כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דאסור לכתוב דהא מתהני מאיסורי הנאה ולפ"ז אפשר לפרש הגמ' נמי דלכתחילה לא תחלוץ משום דמתהני מאיסורי הנאה ובדיעבד כשר כמו גבי גט דאם כתבו על איסורי הנאה כשר. אעפ"כ מדברי רש"י והר"ן יש להביא ראי' דחליצה מצוה היא וע"כ כתבו מצות לאו ליהנות נתנו פי' דע"כ מה שמותרת אח"כ הוא גרמא בעלמא כמו שכתב הר"ן אבל אי אמרינן דחליצה לאו מצוה היא לא הוה אמרינן דגרמא בעלמא הוא כמו דלא אמרינן בשחט בסכין של א"י שההכשר לאכילה נקרא גרמא בעלמא והא דאמרינן גבי גט אם כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דגט ודאי לא אתא אלא להתירה לעלמא ואפ"ה אמרינן דכתבו על איסורי הנאה כשר הא לא קשי' דגבי גט אפשר לומר כמו דאמרינן בפ"ק דתמורה (דף ה') דמקשה תלמודא מהא דאונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם איתא כיון דעבר אמימרא דרחמנא לילקי והקשו התוס' דאמאי לא מקשה תלמודא דלא ליהוי גט כלל ולחייב הבא עלי' משום אשת איש אפי' קודם חזרה ותירצו דגט איתקש למיתה כמו דאמרינן בפ"ק דקדושין איתקש מיתה לגרושין ה"נ איתקש גרושין למיתה מה מיתה מרשות הבעל אף גרושין ומיהו להכי לא מהני סאין זה שילוח לכל ימיו וא"כ בגרושין לא אמרינן דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כו'. ובזה ישבתי קושית האחרונים שהקשה בכל שחרור שמשחרר האדון לעבדו אמאי מהני נימא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ואפי' גבי עשה נמי אמרינן מדפריך בתמורה (שם) והרי תורם מן הרע על היפה ואין לומר דזהו גזירת הכתוב דלמא קרא מיירי בשחרור בענין דליכא עבירה כו' אבל במקום איסור אימא דלא מהני. ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דהא איתקש שחרור לגט וגמרינן לה לה מאשה וכמו דגבי אשה מהני להתגרש בו דהא איתקש למיתה ה"נ גבי שחרור. וכ"ת דלענין זה לא מהני שצריך ללוקחו אח"כ זה אינו דהא אמרינן בב"ב (דף רג) דבעבד אגוד איכא גוד ליכא. ופי' רש"י העבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין דמים לבן חורין שאין עבד נמכר אלא לשש וא"כ ה"נ בכתבו על איסורי הנאה מהני דלא אמרינן בזה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כו' וכמו דבמיתה מהני כן מהני נמי גבי גט. (ואין לומר דמ"מ יצטרך לישאנה אח"כ דבזה אינו שייך זאת דבשלמא בלו תהי' לאשה הקפידה התורה שתהי' אשתו תמיד וא"כ אם גירש שייך לומר אף דמגורשת אעפ"כ יחזור וישאנה ותהי' אשתו. אבל הכא אם גירש באיסורי הנאה מיד שגירש נעשית הפעולה ומתהני ונעשית העבירה שנהנה מהאיסור דהא נעשית פעולתו ואם ישאנה אח"כ במה יתוקן העבירה דהא מ"מ נהנה שגירש לשעה). אבל בחליצה אי לא אמרינן דהיא גופא מצוה א"כ איך קאמר רבא דבדיעבד אם חלצה בסנדל של איסורי הנאה כשר הא איהו גופא סבירא לי' בתמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דהא חליצה לא איתקש למיתה. אלא ודאי דחליצה גופא מצוה היא והא דנתרת לשוק הוא מחשיב כמו גרמא וע"כ פירשו הטעם גבי חליצה משום דמצות לאו ליהנות נתנו אך לפי דעת הש"ך (בסי' ר"ח) אין ראי' זו מכרעת שכתב כיון דאפשר לעשות הדבר בהיתר אין זה בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כו' ועדיין צ"ע בזה ובמ"א יתבאר]

עוד יש להביא ראיה מהא שכתבו התוס' בסוכה (דף ל"ב) שר"ת פירש דהא דאמרינן בסנדל של איסורי הנאה לא