עמק יהושע חלק א קכט

הוריות (דף ב') הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב וקא פריך התם מהא דאמרינן השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו והכא לא שב מידיעתו הוא ומשני ר"פ דקא סבר ר' יוחנן כיון דמתיידע לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו הוא וע"כ חייב קרבן. וקשה דתיפוק ליה דאם מה שהורו ב"ד הוי דחוי דהא נדחה גברא מקרבן דבשעה שאכל והורו ב"ד שחלב מותר וא"כ נדחה אלא ודאי דלא אמרינן דחוי בגברא אלא בקרבן

אך לכאורה קשה לפי מה שביארתי דהא דאמר בזבחים (דף י"ב) אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו הואיל ונדחה ודחה היינו דוקא לאחר הפרשת הקרבן דהקרבן נדחה אבל לא הגברא וא"כ איך מקשה הש"ס בפ"ג דהוריות (דף י"א) דבעי מיני' רבא מר"נ נשיאות מהו שתפסיק ה"ד כגון שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר והשלימו התם הוא דלא מצטרף כו' ופריך עלה מהא דאמר עולא א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן כו' הא התם מיירי בהפריש קרבן וע"כ נדחה הקרבן והכא לא הפריש עדיין קרבן וא"כ איך מקשה מדיחוי קרבן על דחוי דגברא דאפשר לומר דכיון דמצינו דיחוי בקרבן א"כ תהוי דחוי בגברא שיפסיק ולא יצטרף אבל לעולם לא אמרינן דחוי בגברא כמו שהבאתי כמה ראיות דאע"ג דנדחה בתחילתו אפ"ה חייב אח"כ וכ"ת דזהו דוקא בנדחה בתחילה דאפי' בקרבן נמי דחוי מעיקרו לא הוי דחוי אבל נראה ונדחה אה"נ דבגברא אם נדחה לאחר שנראה הוי דחוי דזה אינו דאפי' אם נדחה אח"כ לא הוי דחוי וכמו שהביאו התוס' בפ"ב דחגיגה (דף י"ז) הירושלמי א"ר יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיה לו תשלומין ולכאורה קשה דאמאי יש לו תשלומין הא כיון דביום ראשון היו אוננים א"כ הי' חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ולא יקריבו למחר ג"כ דהא בעצרת כ"ט מודו דתשלומין לראשון כמו שכתבו התוס' בפ"ק דחגיגה (דף ט') דבחל השבועות לא מסתבר לי' למימר דתשלומין זה לזה כיון דחול גמור היא וא"כ כיון שהיו פטורים ביום ראשון יפטרו נמי למחר ומוכרחין אנו לומר כיון דמת בעצרת וא"כ בשעה ראשונה היו חייבים אע"ג דאח"כ כשמת דוד נפטרו אפ"ה הוי תשלומין לשעה ראשונה שנתחייבו אלמא אע"ג דאח"כ נדחו אפ"ה כיון דנתחייבו מתחילה יש להם תשלומין למחר אלמא לא אמרינן הואיל ואדחי אדחי גבי גברא אע"ג דנראה מתחילה

והכי משמט נמי בירושלמי (רפ"ט דנזיר) פשיטא דא מילתא נטמא ואח"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה מהו בשכפפו או בשלא כפפו רבו כו' איר יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין תאמר הואיל ויצא לחירות תפקע ממנו נזירות בטומאה לפום כן צ"ל מונה לנזירות בטומא' עכ"ל הירושלמי ועיין שם בפ"מ דמיירי כשנטמא ואח"כ כפאו לנזירות כו' ע"ש ברמב"ם והראב"ד אלמא דלא אמרינן דחוי בגברא לענין קרבן. ואין להביא ראי' מהא דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ה) זאת תורת היולדת בין גדולה וקטנה ופריך התם קטנה בת לידה היא ומשני דזאת תורת היולדת בין פיקחת בין שוטה. אלמא אע"ג שהיתה שוטה בשעת לידה ואפי' בשעת הבאת קרבן נמי היא שוטה אפ"ה מתחייבת בקרבן משום דהוי מחוסרי כפרה שאינם צריכים דעת וכמו בחייבי טבילות דאמרינן בנדה (דף ל"ב) מעשה הי' והטבילוה קודם לאמה. וכה"ג אמרינן בספ"ק דכריתות (דף ח') דמר מדמי להון בטבילה. וגם אין להביא ראיה מהא דאמרינן ברפ"ח דבכורות (דף מ"ו) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה א"י ואח"כ נתגיירה אפ"ה לא היו נותנים לה ימי טומאה וימי מהרה ואינה מביאה קרבן לידה דהתם שאני שכל שעת החיוב הי' בעודה גיורת שפטורה דעיקר קרבן על הלידה הוא בא ובעודה שילדה היתה פטורה מקרבן ואפי' ימי טוהר נמי תלי' על שעת הלידה [ועיין במ"ל ברמב"ם (בפ"ד מהלכות איסורי ביאה ה"ה) שהביא הירושלמי (פ"ח דנדה) תני ר' הושעי' ילדה ואח"כ כו' לא הי' דם טוהר איר יוסי ויאות אלולי דתניתא ר' הושעי' הות צריכה מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים. וכתב ע"ז המ"ל שהגירסא הנכונה היא יש לה דם טוהר אמר ר' יוסי ויאות כו' ולפ"ז אפשר שרבינו לא הוצרך להביא דין זה אלא נקט סתם כל דם שתראה היולדת שהוא כולל כל הנשים אחת ישראלית כו' שהוא הנק' דם טוהר ולע"ד הוא תמוה ואשתמיטתי' גמרא ערוכה בריש פ"ח דבכורות (דף מ"ו ושם) ע"ש ובודאי הגירסא בירושלמי הוא כמו שכתוב שאין להם ד"ט. אעפ"כ צ"ע דמאי מתמה ר' יוסי אלולי דתניתא ר' הושעי' הות צריכה דמאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים דהא ללוי דאמר בנדה (דף ל"ו) דב' מעיינות הם איצטריך טובא דאפשר דאע"פ שאין לה ימי טומאה אעפ"כ יש לה ימי טוהר וכן הקשו התוס' בנדה (שם) ובמקום אחר יתבאר]

וא"כ כיון שביארתי והבאתי ראיות שאין דחוי בגברא א"כ צריך לעיין במה שכתב הרא"ש שגוף הדחוי הוא גרוע יותר מדחוי דמצוה ולפי מה שהוכחתי אדרבא דחוי דמצוה גרוע יותר. גם מה שכתב הרא"ש דאבלות ל' הוא בתורת תשלומין וע"כ אם הי' פטור מתחילה נפטר נמי אח"כ וכמו דאמרינן בחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דאם לא היי בתורת תשלומין ודאי לא אמרינן דנדחה וכמו שהביא הר"מ ראי' מהך דיבמות (דף י"ב) כגון דאיתי שתי שערות בשבת אבל אעפ"כ לא מכרעא וכמו שכתב הט"ז דכל יום מימי הז' הוא מצוה בפני עצמה וא"כ בהגדיל תוך שבעה אפשר דחייב להשלים כיון דצריך להתאבל כל שבעת הימים אינו בתורת תשלומין והכי משמע קצת בירושלמי (פ"ג דמוע"ק) ר' יושה כו' והפכתי חגיכם לאבל מה ימי החג שבעה אף ימי האבל שבעה א"ר אמי אי מה ימי החג שמונה אף ימי האבל שמונה א"ל שמיני רגל בפני עצמו הוא עכ"ל הירושלמי והביאוהו התוס' במוע"ק (דף כ') והשתא אי שבעה בתורת תשלומין הא אמרינן בפ"ק דיומא (דף ג') דאפי' למ"ד שמיני רגל בפני עצמו הוא ה"מ לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא כו' אלא ודאי דשבעת ימי אבלות הוא עצם החיוב ובכל יום הוא מצוה בפני עצמ' כמו שכתב הט"ז]. והא שהביא הט"ז ראי' מהא דאמרינן בסנהדרין כפרה מאימת קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הואיל ואדחי אדחי. התם הוא במצוה ולא בגברא והוי כמו כסהו הרוח שפטור מלכסות ועדיף מכסהו הרוח דהתם אם הי' רוצה הי' מגלהו ויקיים מצות כסוי משא"כ הכא דכל זמן שלא נתכפר לא רמי עלי' אבלות כלל וע"כ פטור לגמרי אבל אין ראי' מזה לדחוי דגברא וכמו. שביארתי. אך אעפ"כ כיון שהלכה כדברי המיקל באבל וכבר הכריע בש"ע כדעת הרא"ש דפטור מלהתאבל אין לבוא אחר הכרעת הש"ע ובפרט באבל שהלכה כדברי המיקל באבל. אך לענין אם נעשה גדול בו ביום ולא בדקו אותו אם הביא ב' שערות אע"ג דרבים מהראשונים וכן האחרונים כתבו דחזקה דמשהגיע לכלל שנים אין בודקים אותו שכבר הביא ב' שערות הוא רק מדרבנן ולחומרא לענין מיאון דחיישינן שמא נשרו וכן ביום אחרון לדעת ר"ת בנדה (דף מ"פ) דליכא עדיין חזקה דרבא א"כ אפשר שלא נעשה גדול באותו יום אעפ"כ כיון דיש ב' ספיקות להחמיר הא' דלמא ההלכה כדעת ר"מ דאף אם הגדיל תוך שבעה ושלשים אעפ"כ חיוב להתאבל וכמו שהארכתי ועוד דלמא כבר הביא ב' שערות ע"כ בודאי דחייב להתאבל

ועוד נראה לע"ד דחוקה דרבא הוי חזקה מן התורה כמו שמשמע בפי יוצא דופן (דף מ"ו) דאמרינן התם דאם הקדיש מי שהוא מופלא סמוך לאיש ואכלו אחרים רב כהנא אמר אין לוקין ר' יוחנן ור"ל דאמרו תרווייהו לוקין והקשה התוס' דהא