עמק יהושע חלק א קכז

בתוך שלשים אלא שבהתחלת אבלות היה קטן ואם כן לא הוי בהתחלת אבלות רק כמו מחוסר זמן ובמחוסר זמן ליכא דחוי אפי' בקדשים ג"כ. אע"ג דבקדשים יש דחוי יותר מבמצות כמו שכתבו התוס' בפ"ג דסוכה (דף ל"ג). וכמו דאמרינן בפ"ו דיומא (דף ס"ד) אמר רב שני שבזוג ראשון יקרב ור' יוחנן אמר שני שבזוג ראשון ירעה ואמרינן התם דפליגי בב"ח נדחין ואמרינן התם מ"ט דרב דיליף ממחוסר זמן מחוסר זמן לאו אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר מיחזי ש"ד הכא נמי ליש ופריך הגמרא מי דמי התם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה כו'. והקשו התוס' דהא לר' יוחנן אפי' דחוי מעיקרו נמי הוי דחוי ותירצו התוס' דכיון שאין מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה משא"כ גבי שעירים דאם מת השני מחוסר הגרלה והוי כמחוסר מעשה וע"כ הוי דחוי. וכן כתבו התוס' בפ"ו דזבחים (דף נ"ט) על הא דאמרינן התם כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולים ופריך בגמרא יהא דחוי מעיקרא הוא. והקשו התוס' דמאי פריך דחוי מעיקרא הוא הא לר' יוחנן דחוי מעיקרא נמי הוי דחוי וא"כ מאי פריך התם לר' יוחנן והא דחוי מעיקרא הוא ותירצו דהתם גבי בהמה של שני שותפין בפ"ק דקדושין (דף ו') אין בידו לתקן מקרי דיחוי אבל הכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע ליה הכא דלכ"ע לא הוי דחוי מידי דהוי אמחוסר זמן בגופו ובבעלים כגון יולדת זב ומצורע שהפרישו קרבנם קודם זמנם. ומה שהקשו התוס' מפ"ק דזבחים (דף י"ב) דאמרינן התם מגדף בה ר' אבהו א"כ פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת להו אי דאפשריה האידנא דחוי מעיקרא הוא כבר תירצו התוס' דלא דמי למחוסר כפורים דלא חשיב דחוי קודם הבאת קרבנו דאין זמנו עד שיטהר ויטבול אבל האי לא חזי לפסח ושלמים אע"פ שהיה זמן שלמים. אלמא דהתם הטעם משום שהיה זמן שלמים אבל בלא"ה מה שהוא דחוי מחמת שהוא מחוסר זמן לא חשיב דחוי. ולפ"ז היה אפשר לומר דמזה הטעם כתב רבינו מאיר דחייב אח"כ להתאבל ודימה זאת לשמע שמועה ברגל שחיוב להתאבל אחר הרגל דאע"ג דברגל לא יכול להתאבל רק כיון דלא הוי רק מחוסר זמן דאחר הרגל יתחייב להתאבל וע"כ לא, הוי דחוי (משא"כ בשמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום א' משום דלא דמי למחוסר זמן דהא זמנו מגיע לאחר שנשלם החיוב וכן הכא נמי אם הגדיל לאחר ל') [וע"כ הביאו ראיה מהא דאמרינן דאין דיחוי אצל מצות ואע"ג דבפ"ג דמס' עבודת כוכבים ומזלות (דף מ"ז) בעי להו אם יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות אלמא דמספקא לן אם יש דחוי או אין דחוי וא"כ אית למיזל באבלות דרבנן לקולא ולומר דיש דחוי אצל מצות. וא"כ קשה אמאי כתב הר"מ ז"ל בפשיטות דאין דחוי אצל מצות אלא ודאי דזה הוי כמו שבידו כמו שכתבו התר בזבחים (דף נ"ט) דדבר שהוא בידו הוי כמחוסר זמן משמע דמחוסר זמן עדיפא טפי ממה שבידו דהא ממילא יבוא החיוב וכיון דדומה למה שהוא בידו ע"כ הביא ראיה ע"ז דאין דחוי אצל מצות כמו שכתבו התוס' עבודת ככבים ומזלות (דף מ"ז ושם) דמה שהוא בידו ודאי לא הוי דיחוי מהא דאמרינן התם דאם היו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מיעטו כשר וכן ה"נ כיון דבודאי יבוא החיוב בתוך ל'. וכה"ג כתבו התוס' בפ"ג דקדושין (דף ס"ד) לענין דנאמן האב לומר בני זה בן י"ג שנה ויום א' דכיון דסופו ליגדל עשאוהו כמו שבידו]. והא דאמרינן בפרק מי שהיה טמא (דף צ"ג) גר שנתגייר בין שני פסחים כו' ר' נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני התם לא הוי חזי בפסח ראשון כלל דהא הגדיל אחר הפסח ראשון וע"כ לא הוי מחוסר זמן כיון דלא היה סופו ליגדל בפסח ראשון וע"כ כיון שנפטר מפסח ראשון נפטר נמי מפסח שני דהא לתשלומין אתי אבל כל שעתיד להתחייב באותו מצוה וסופו שיגדל לא אמרינן דנדחה משום דבהתחלת החיוב לא היה ראוי דהתם משום דהוי מחוסר זמן ולא הוי דחוי מחמת זה. וע"כ הביא ראיה מהא דאייתי שתי שערות אע"ג דבהתחלת החיוב היה עדיין קטן אלא ודאי משום דסופו ליגדל וע"כ לא הוי דחוי

אך דמהירושלמי משמע דאין דחוי אצל שבת ולא משום דלא הוי רק מחוסר זמן דאמרינן בירושלמי (פ"ה דעירובין) ר' חונה אמר ר"נ ב"ר יעקב בעא גר שטבל לאחר שהאיר המזרח מהו מאחר שאלו היה ער היה קונה שביתה כו' פי' אם קנה שביתה לר' יוחנן בן נורי דאמר דאפי' ישן נמי קונה. אלמא דאם נתגייר לאחר שהאיר המזרח חל עליו איסור שבת ולא נדחה אע"ג דכאן לא שייך מחוסר זמן וליכא למימר משום דבידו לטבול וע"כ הוי כמחוסר זמן דהא אמרינן בש"ס דילן בקדושין (דף ס"ב) גר לאו בידו הוא דגר צריך שלשה משפט כתיב ביה. [וכן תקשה מהראי' שהביא הט"ז מהך דנגמר הדין דהא התם לא הוי רק כמו מחוסר זמן דהא לכי חזא צערא דקברא פורתא יחול החיוב של אבלות ואפ"ה כיון דאדחי אדחי]

ע"כ נראה דכל שאינו בתורת תשלומין אלא עצם החיוב נמשך כמו בשבת שאין סוף היום תלוי בתחילתו לא אמרינן דנדחה בלאו ה"ט דמחוסר זמן דהא אמרינן בפ"ב דסוכה (דף כ"ז) ור' אליעזר האי כל האזרח מאי עביד ליה מיבעי ליה לגר בימים קדמונים שנתגייר בינתים וקטן שהגדיל בינתים אלמא דאפי' גבי גר דמחוסר מעשה ולא הוי כמו שבידו כמו דאמרינן בפ"ז דקדושין (דף ס"ב) גר נמי לאו בידו. וכן כתבו התוס' בריש חגיגה (דף ב') אהא דאמרינן התם הכל חייבין בראיה לאתויי מאי ומשני לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שלי ופריך הניחא למ"ד כולן תשלומין זה לזה אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון לאתויי מאי וכתבו התוס' דלא מצי למימר חיגר בשטה ראשונה ונתפשט בשניה דהא פשיטא הוא דחייב עכ"ל, אלמא אע"ג שנדחה בתחילת החיוב ולא מחמת מחוסר זמן אלא מחמת שהיה חיגר אפ"ה כיון שכל היום הוא חייב בראיה ולא בתורת תשלומין דכמו שבשעה ראשונה חייב בראיה כן חייב כל היום כולו לא אמרינן דנדחה אע"ג דבשעה ראשונה עדיין לא חל עליו החיוב. וכן אמרינן בספ"ג דר"ה (דף כ"ח) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ופריך הגמ' כפאו מאן אלימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבר כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבר ומשמע דלא יצא במה שאכל מצה בשטה ראשונה כשהיה שוטה וצריך לאכול אח"כ ולא אמרינן דנדחה מלאכול מצה כיון שהיה פטור בשעה ראשונה

ולפ"ז קשה מה שכתב הרא"ש וזה לשונו ומה שהביא ראיה מאין דחוי אצל מצות אין ראי' לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדחוי דאין דחוי במצות אלא בקדשים כי האדם הוא מחויב לעשות המצוה אם נדחה ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה אבל אם הי' האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין אפי' כשנראה לעשותה. וא"כ משמע דלהרא"ש גריעא יותר דחוי של גברא מדחוי של מצות וזה אי אפשר לומר כן דבודאי דחוי דמצות גריעא יותר. דהא בדחוי שגבי מצות אי אמרינן יש דחוי א"כ לולב שהיה של עבודת כוכבים ומזלות מערב יו"ט וביו"ט בטלה אינה ראוים למצוה אי אמרינן יש דחוי כמו דאמרינן בפ"ג דמס' עבודת כוכבים ומזלות (דף מ"ז). וכן נקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט נדחה מהמצוה אי אמרינן יש דחוי ואלו בגברא אילו היה קטן כשנכנס סוכות ואח"כ הגדיל חייב בסוכה כמו שהבאתי תחלה מסוכה (דף כ"ז) דאמרינן התם ור' אליעזר מיבעי ליה לגר שנתגייר בינתים וקטן