עמק יהושע חלק א קכו

באשה פלונית מהני א"כ אפי' מילי לא מימסרן לשליח אפ"ה מהני מטעם זכי' כיון שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית. ואפשר לומר דפליג הרא"ש על מה שכתב המרדכי. ועוד אפשר לומר דהא שכתב הרא"ש מיירי שהשדכן קדשה בכסף דידי' וע"כ מהני מטעם זכי' דזכין לאדם. שלא בפניו וכיון שגילה בדעתו שהוא חפץ באשה פלונית מהני משא"כ בהא דירושלמי אבל המרדכי מיירי שקידשה בכסף של המקדש וכמו דאיתא בב"י (סוף סי' ל"ה) דהעושה שליח לקדש לו אשה ומסר לו הטבעת כו' וכמו שביארתי דבזה אין לומר דזכין לאדם שלא בפניו וכמו שביארתי בתרומה דאם מפריש מדידי' לא מהני בתורת זכי' דבעינן שליחות והכא נמי כיון שמקדשה בכסף של המקדש לא אמרינן דזכין לאדם שלא בפניו אלא בעינן שליחות ממש וע"כ מילי לא מימסרן לשליח וכיון שאינו יכול לקדשה בתורת שליחות לא מהני. והשתא א"ש מה דבעי למילף ברפ"ב דקדושין (דף מ"א) מגרושין וקדושין ע"ש. משום דבקדושין נמי אשכחן זכי' דאם מקדש אחר בכסף דידי' הוא בתורת זכי' וכיון שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית יכול אחר לקדש בתורת זכי' וה"נ בתרומה כיון שצוה לאחד להפריש יכול אחר להפריש ג"כ ולא אמרינן מצוה דיליה וניחא למיעבדי' כיון שצוה לאחר להפריש משא"כ לתרום משלו לא מהני ובעינן שליחות ממש ואין אחר יכול לתרום וכמו דאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ב) בעי מיני' רב דימי מר"נ האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו א"ל חזקתו שחוט האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום מאי א"ל אין חזקתו תרום ומסיק דשחיטה אי נמי אינש אחרינא אזל ושחט רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם תרומה דלמא אינש אחרינא אזל ותרם ה"ל תורם שלא מדעת והתורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה. אלמא אע"פ שגילה דעתו שאחר יתרום אפ"ה לא מהני. ולא כמו שכתב התה"ד דהטעם משום דהאחר אינו יודע דעתו אם בעין יפה או בעין רעה וע"כ כתב דבזה"ז יכול לתרום אלא דהטעם דלהפריש משלו בעינן שליחות ממש וע"כ לא מהני מה שאחר יתרום]

דלכאורה קשה לפי מה שביארתי דהעיקר כתירוצא קמא התוס' בגטין (דף ס"ו) דהא דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום הוי שליחות ממש משום דבתרומה בעינן שליחות ממש כמו בגטין וקדושין ואעפ"כ מותר במודר הנאה כיון דלא משוי לי' שליח בהדי' וכמו שכתב הר"ן. א"כ תקשה לפ"ז קושית הב"ש באה"ע דא"כ מאי מקשה הש"ס ברפ"ז דכתובות (דף ע') ופרנס לאו שליחותי' קא עביד אמר רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד פריך וכי אמר הכי לאו שליחותי' קא עביד והתנן מי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו וכתבו ויתנו. ואם איתא דאפי' שליחות גמורה נמי מותר במודר הנאה כגון כל הרוצה לתרום כיון דלא משוי לי' שליח בהדי א"כ מאי פריך מגט אמודר הנאה. אלא ודאי דהטעם הוא משום דכל הרוצה לתרום לא הוי שליחות גמורה וע"כ מותר במודר הנאה. ואעפ"כ מהני בתרומה כמו דאמרינן בנדרים (דף ל"ו) אלמא דלא בעינן בהפרשת תרומה שליחות גמורה כמו גבי גט. זה אינו דהא לא קשה מידי דהתם העיקר תלוי אם מחויב לשלם למי שמפרנס וע"כ פריך הש"ס כיון דזהו שליחות גמורה גבי גט אם אומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי א"כ בודאי דחייב לשלם למי שמפרנס את אשתו א"כ הרי מהנה לה. וכמו שכתב הט"ז ביו"ד (סי' רכ"א) והא דאמרינן דמותר בהפרשת תרומה במודר הנאה משום דלא משוי לי' שליח בהדי' דהתם עיקר הנאה הוא מטעם שעושה שליחותו דהא משני בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי וע"כ כיון דלא משוי לי' שליח בהדי' לא מהני לי' אבל בכתובו' (דף ע') הרי מהנה אותם במה שהפרנס מפרנס אותה והוא מחויב לשלם מן הדין לפרנס וכמו שכתבו שם הט"ז והש"ך בשם הרשב"א

והכי אמרינן בירושלמי (פ"ד דנדרים ה"ח) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו' וקאמר הירושלמי מפני שאינו יכול להוציא ממנו בדין עכ"ל הירושלמי ועיין בנדרים (דף ל"ו) בתוס' שם אבל לעולם דכל הרוצה לתרום הוי שליחות ממש וכמו שביארתי ממה דאמרינן ברפ"ב דקדושין דניליף תרומה מגט אלמא דדמיין להדדי. ומכל מה שביארתי בזה נתברר דיש חילוק בין זכי' לשליחות דזכי' לא אמרינן אלא מקנין לו כגון לתרום משלו על שם חבירו אבל לתרום משל חבירו בעינן שליחות ממש דלהקנות משלו לא אמרינן בזה זכין לאדם שלא בפניו [וכן משמע בפ"ז דעירובין (דף פ') מעשה בכלתו של ר' אושעי' שהלכה לבית המרחץ וחשכה לה ועירבה לה חמותה ובא מעשה לפני ר' חייא ואסר ואמר לי' ר' ישמעאל בר' יוסי בבלאי כל כך אתה מחמיר בעירובין כך אמר אבא כל כמה שיש לך להקל בעירובין הקל ואיבעי להו משל חמותה עירבה לה ומשום דלא זיכתה לה. א"ל רב זירא לר' יעקב כו' בעא מיניה כו' א"ל משל חמותה עירבה לה ומשום דלא זיכתה לה. משמע מזה דאפשר לומר דדוקא משל חמותה הוא דאמר לי' כל כמה שיש להקל בעירובין הקל אבל משלה אינו יכול לערב אפי' בעירובי חצירות דזכות הוא לה משום דלוקח משלה אינו יכול לערב אע"ג דזכות הוא והא דאיתא בש"ע או"ח (סי' שס"ז) ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב שלא מדעתם אם אין הבית פתוח אלא לחצר א' היינו דוקא בני הבית שהקילו בעירוב אבל אחר אינו יכול ליקח את הפת שלו לערב וכמו דאיתא בש"ע שם. אבל בני החצר אינם יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת. ומה שכתב הטור (בסי' שס"ח) דבאינו פתוח אלא לזה החצר מערבין שלא לדעת משמע שאפי' בני החצר יש להם כח זה היינו דוקא אם בני הבית יתנו הפת וכמו שכתב הט"ז ע"ש ודו"ק אבל ליקח מן הפת של בעה"ב אינה יכולים לערב אפי' אינו פתוח אלא לחצר א' דודאי זכות הוא לו משום דלא אמרינן זכין לאדם אלא אם מזכין לו אבל אם נוטלים ממנו לא. וכמו שכתב הט"ז ע"ש]

וכיון שביארתי דאם מפריש משל בעה"ב בעינן שליחות ממש ע"כ משרתת שבבית אינה יכולה להפריש חלה שלא מדעת בעה"ב. אפי' אם רגילות הוא לפעמים שבעה"ב נותנת לה רשות ובמ"א הארכתי בזה עוד וע"ש ביו"ד סי' שכ"ח בש"ך. כן נ"ל

דיני אבלות

סימן כב

שאלה קטן שמת לו מת שחייבים להתאבל עליו והגדיל בתוך שבעה אם חייב להתאבל או לו

תשובה בס"פ ואלו מגלחין כתב הרא"ש וזה לשונו כתב ר' מאיר ז"ל מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו שלשים יום נעשה בן י"ג שנה ויום א' נראה לי דחיוב להתאבל משהגדיל ז' ול' ואינו מונה מיום קבורה כו'. והוי כמו ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל ומונה ז' ול' ואע"פ שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנידון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא קא גרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא הוא כלל. הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפ' כסוי הדם והכי נמי אמרינן ביבמות פרק ארבעה אחין כגון דאייתי שתי שערות בשבת ואע"ג דביה"ש בשבת קטן היה כו'. וכתב ע"ז הרא"ש דכיון שהיה דחוי בשעת חיוב האבילות נפטר אח"כ נמי ואע"ג דאין דיחוי במצות היינו משום דהאדם לא נדחה מלעשותה אבל אם הו' האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ע"ש עכ"ל ובש"ע (סי' רצ"ו) פסק כהרא"ש

והנה לכאורה יש להביא סמך לדעת הר"מ דחייב להתאבל משום דגבי קטן מכיון שיתחייב בתוך ל' שעתיד שיגדל