עמק יהושע חלק א קכג

ורעות ואינו יודע דעתו של בעה"ב דהא במעשר שהוא שיעור קצוב נמי אמרינן בגטין (דף ל') וכי יש לו רשות לתרום תרומת מעשר ובירושלמי (פ"ה דגטין) אתם פרט לשותפין אתם פרט לאפוטרופוס אתם פרט לתורם שאינו שלו והתנינן השותפין שתרמו אלא כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר כלום למדו תרומה גדולה אלא מתרומת מעשר אלא כאן להלכה כאן למעשה עכ"ל הירושלמי. אלמא דבתרומת מעשר נמי אינו יכול לתרום שאינו שלו ואדרבא עיקר קרא דאתם בת"מ כתיבא. ועוד דכיון דאינו מוטל על האחר להפריש הוי כדבר שאין לו מתירין וכמו שכתבתי (בס' י"ח)

ועוד נראה לע"ד לתרץ קושית התוס' בפשיטות ולא קשה מידי ע"פ מה דאמרינן במנחות (דף ל"א) תני א"ר שמעון בן שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי לך וקח לך מן השוק ועשר עליו ופריך ולימא קח לך כו' ומשני דקא סבר אין לו קנין בא"י להפקיע מיד מעשר והוי לי' מן החיוב על הפטור איכא דאמרי א"ל קח לך מן כו' קא סבר יש לו קנין בא"י להפקיע מיד מעשר והו"ל מן הפטור על הפטור ופריך ולימא לי' קח מהשוק ומשני קא סבר רוב עמי הארץ מעשרין והקשו התוס' דמאי משני לל"ק דלכך לא אמר לי' קח לך כו' משום דקא סבר אין לו קנין וה"ל מן החיוב על הפטור תיפוק לי' דמפטר משעת מירוח ותירצו דמ"מ דמי טפי לחיוב כי היכי דלא א"ל קח מעציץ שאינו נקוב או מתבואת חוצה לארץ. [ומזה קשה לי קצת על מה שכתב הרא"ש בנדרים (דף נ"ח) דיש תקנה לטבל שנתערב להפריש עליו מעציץ שאינו נקוב דמכאן מוכח דאין תקנה דהוה כמפריש מן החיוב כמו שכתבו התוס' ובמ"א ביארתי דהתם הוא לר"ש דעציץ שאינו נקוב קיל טפי דלדידי' אפי' בעציץ נקוב נמי כתלוש חשיב כמו דאמרינן בספ"י דשבת (דף צ"ה) ר"ש אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשר זרעים ואמרינן התם דלכל מילי ר"ש כתלוש משוי לי' וכמו שפירש ר"י בתוס' שם וא"כ כיון דעציץ נקוב חשיב כתלוש ע"כ עציץ שאינו נקוב קיל ספי ויכול לעשר על טבל שנתבטל ברוב משא"כ לרבנן כיון דעציץ נקוב חשיב כמחובר ע"כ עציץ שאינו נקוב חמיר ספי ויכול להפריש על טבל שנתערב ברוב] ועוד כתבו התוס' דהא כל לקוח דרבנן הוא כדדרשינן תבואת זרעך ולא הלקוח ובב"מ (דף פ"ח) תירצו דלהכי לא אמר לי' קח לך מן הממורח דלא הוי חיוב אלא מדרבנן דמ"מ דמי למן החיוב על הפטור כיון דאלו הדר המוכר קני הו"ל חיוב ואין להפריש מדבר הדומה לחיוב לדבר הדומה לפטור

[ובזה שכתבו התוס' דאילו הדר קני לי' המוכר חייב משום דתבואת זרעך קרינא בי' יש ליישב בזה מה שהקשה בט"א בר"ה דלמה לי' קרא בבכורות (דף נ"ה) דהלקוח או שניתן לו במתנה פטור מלעשר מדאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך מה בנך אינו בלקוח ובמתנה. והקשה הס"א דלמה לי האי קרא נילף מהאי קרא דעשר תעשר ואמרינן בפ"ק דר"ה (דף ח') עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן ובמעשר דגן אמרינן בב"מ (דף פ"ח) תבואת זרעך ולא לקוח והאריך שם דלדעת ר"ת דפטור דלקוח במ"ד הוא דוקא לאחר שנתמרח א"כ הוא דומה ממש למעשר בהמה דלקוח פטור ג"כ אחר שהגיע לחיוב מעשר בהמה כדאמרינן בבכורות (דף נ"ו) אמר קרא תעשה בשעת עשי' מיעט הכתוב לאפוקי דאם לקח בשעת העיבור אינו פוטרו. וא"כ בשניהם הדין שוה דאינו פוטר לקוח אצא דוקא אם בא לידי חיוב וא"כ למה לי קרא במעשר בהמה ניליף ממעשר דגן מהקישא דעשר תעשר עכת"ד ולי נראה דלפי מה שכתבו התוס' דאילו הדר קני לי' המוכר מהלוקח חייב והסברא נותנת דחייב דהא תבואת זרעך קרינא בי' ואילו במעשר בהמה אף אם חזר המוכר ולקחו פטור כמו דאמרינן בבכורות (דף נ"ו) תני תנא קמי' דרב איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה ופריך הגמ' והא איפסיל לה בלקוח אלמא דאפי' חזר ולקחו פטור. ולפ"ז אינם דומים כלל דהתם במעשר דגן הפטור הוא משום דהא לאו תבואת זרעך ואילו במעשר בהמה הפטור הוא מחמת שהוא לקוח ואפי' חזר המוכר ולקחו ג"כ פטור וא"כ איך מצי למילף מהדדי ולא קשה מידי קושית הט"א]

והנה לפי מה דקייל"ן דאין לו קנין כו' כמו שפסק הרמב"ם (בפ"א דתרומות ה"ו) א"כ לא נשאר לנו רק תקנה אחת להפריש מן הדמאי ואנן קיי"ל דרוב ע"ה מעשרים הם ולפ"ז אין זה תקנה רק לטבל של מעשר ותרומת מעשר כדאמרינן בסוף סוטה (דף מ"ח) ששלח בכל ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין כו' אבל לטבל של תרומה גדולה אין תקנה דמדמאי אי אפשר דהא כבר נתרמה תרומה גדולה. וכן כתב הר"ש דהא דתנן בפ"ב דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי פי' התרומה ודאית דבדמאי ליכא תרומה גדולה דלא נחשדו על תרומה גדולה ועיין ברמב"ם פ"ה ה' י"ג ובמ"ל) וה"ל מן הפטור על החיוב וא"כ בטבל של תרומה גדולה שנתערב לא הוי דשיל"מ כיון דאין לו תקנה. והשתא א"ש ולא קשה קושית התוס' דודאי איצטריכו הני תרי טעמי הא דכהתירו כך איסורו והא דדשיל"מ דהא דאמרינן בפ' השוכר את הפועל הטעם דחטה א' פוטרת את הכרי מיירי בתרומה גדולה וטבל זה אין לו מתירין דהא אי אפשר להפריש מן הדמאי שכבר נתרמה תרומה גדולה כו'. אבל בנדרים (שם) דחשיב טבל בדשיל"מ מיירי בטבל הטבול למעשר ולתרומת מעשר ובטבל הטבול לת"מ יש לו מתירין בדמאי דרוב ע"ה מעשרין הם ושם אין לומר הטעם משום דחטה א' פוטרת את הכרי דהא התם בטבל הטבול לת"מ איירי שזה יש להם שיעור מוגבל ואין לפוטרו בחטה אחת וע"כ קאמר הטעם משום דשיל"מ וא"ש קושית התוס' ולא קשה מידי. וכ"ת דהא עדיין יש תקנה להפריש מיני' ובי' אי אמרינן דיש בילה הא לא קשה דהא אנן קיי"ל דאין בילה דהא אמרינן פ"ק דר"ה (דף י"ג) לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ועוד דזה יהיה הוצאה מרובה להפריש כל כך עד שיהי' באותו חלק ג"כ מן הטבל וכל שהוא הוצאה מרובה לא הוי דבר שוש לו מתירין

[והנה מסוגי' זו קשה לי על מה דאיתא בש"ע יו"ד (סי' שכ"ד סי"א) נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו קמח או עיסה שלא ניטל ממנה חלה מפריש ממנה ע"ז השאור ואם לאו מפריש א' ממ"ח בכל העיסה לפי שנעשית כולה טבל. והקשה הש"ך דלמה לי טעמא שאין השאור בטל בעיסה תיפוק לי' דנעשית כולה סבל. ע"ש. וא"כ משמעות הש"ך דאפי' אי הוה טבל מדרבנן יכול להפריש עליו ממקום אחר ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור וקשה ע"ז מסוגי' דמנחות (דף ל"א ושם) דקאמר דאי אין קנין כו' ע"כ אינו יכול להפריש על טבל זה שהוא מדרבנן ולכך הוצרך הרא"ש להטעם דאין השאור בטל בעיסה והוי כמו נ"ט ומתחייב מדאורייתא דהוה דבר המחמץ והוה כמו נ"ט אבל אי לאו הכי לא הי' יכול להפריש עלי' ממקום אחר. ולפ"ז בעיסה שנתערבה אינו יכול להפריש ממקום אחר דמה שאינה בטלה הוא מדרבנן והיה לי' כמפריש מן החיוב על הפטור. ויש לי עוד בזה אריכות דברים ואין מקום להאריך. אח"כ מצאתי שהרב מ"א השיג ג"כ על הש"ך בזה אלא שהקשה ע"ז דא"כ אי אמרינן דטעמא דשאור לא בטיל הוא משום דהוי דבר המחמץ והוה בנ"ט. וא"כ היכי קתני במתניתין דאם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון הא כיון דאית בה טעם של טבל נהפך כל העיסה להיות איסור לסברת ר"ת דנ"ט כעיקר דאורייתא אפי' ליכא כזית בכדי אכילת פרס כו' ולע"ד ליכא קושי' כלל דהא הרא"ש והטור סבירא להו כדעת ר' אפרים ז"ל דלא אמרינן בשאר איסורים חתיכה נעשית נבילה וכמו דאמרינן בספ"ק דתמורה (דף י"ב) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. ועוד דאפי' למאן דסבירא לי' חתיכה נעשית נבלה היינו דוקא אי אמרינן אפשר לסוחטו אסור וע"כ אמרינן דכל החתיכה נעשית נבלה וה"מ בשארי איסורים שנשאר