עמק יהושע חלק א קטז

האדם על שם סופו כו'. ותירץ הט"א כמו שכתב הר"ן דמיירי שגמר בדעתו שלא ליתן אבל אם רוצה לשלם אלא שעובר על ב"ת אינה מתה. וכתב הט"א דבהכי ניחא לי' במה שדחקו עצמם קמאי דאיך חייבה תורה לערל זכר אשר לא ימול והא כל ימיו בעמוד והמול קאי ותלי כרת בידי' עד שימות והוא ערל במזיד. ולפי זה ניחא דבגמר דעתו תלוי באם גמר בדעתו שלא לימול כלל חל עלי' עונש כרת מיד עכ"ד. ונציע דברי הרמב"ם שכתב (בפ"א מהלכות מילה ה"ב) וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מ"ע אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד עכ"ל. וכתב הראב"ד ע"ז אין בזה תבלין וכי משום התראת ס' פוטרין אותו אלא כל יום באיסור כרת הוא עומד

ולכאורה החילוק בין הרמב"ם להראב"ד דלדעת הרמב"ם דהכרת אינו נמשך אלא כל ימי חייו וא"כ אם תחילה הי' לו פנאי ולא מל עצמו במזיד ואח"כ קודם מותו נאנס ולא הי' יכול למול עצמו לדעת הרמב"ם פטור כיון שהכרת אינו נמשך אלא כל ימי חייו והוא בסוף ימיו הי' אונס ולדעת הראב"ד דהוא בכל יום בכרת אלא שאם מל אח"כ נפטר מכרת. וכה"ג אמרינן בפסחים (דף צ"ג) חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני ואמרינן בגמ' דהזיד בראשון ושגג בשני לר' ולר' נתן מחייב ולר' חנני' בן עקבי' פטור דתקוני לראשון מתקן לי' ואפי' הזיד בראשון משום דחיוב הכרת נגמר דוקא בשלא עשה פסח שני. וא"כ ה"נ לדעת הרמב"ם אינו מתחייב כרת עד שימות. ולדעת הראב"ד מתחייב כרת בכל יום אלא שאם מל אח"כ נפטר מהכרת. (ועוד אפשר לומר דאפי' לדעת הרמב"ם אינו הכרת נגמר מיד אלא כיון שיכולת בידו למול ולתקן ע"כ אין הכרת נגמר מיום ראשון שעדיין יכולת בידו לתקן אבל אם נאנס ולא תיקן הרי הוא חייב מיום ראשון כמו בקיימו ולא קיימו דהוי התראת ס' דלמא יקיים אבל אם נאנס אח"כ ולא קיים הרי הוא חייב משעה ראשונה דאפי' נאנס נמי חייב והכי נמי במילה אפי' נאנס אח"כ או תלה ולא קיים חייב כרת מיום ראשון אלא כיון דיכולת בידו למול ע"כ אין חייב כרת)

והנה התוס' הקשו במכות (דף י"ד) דלמה לי קרא לפוטרו מקרבן במילה דהא לעולם ליכא כרת במילה עד שימות ותירצו דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו. ולכאורה קשה דאמאי ענוש כרת כל יומא הא בידו למול וכמו שהקשה הט"א הא בעמוד והמול קאי. ע"כ רל דהתוס' אזלי לטעמייהו דסבירא להו דאפי' בדיני אדם דודאי אין דנין אותו על שם סופו אעפ"כ בקיימו ולא קיימו מתחייב מיד מלקות דאוקמינן אחזקתי' כמו שלא קיים העשה מיד כן לא יקיים עוד וכן בנזיר וכה"ג כמו שביארו התוס'. וע"כ כתבו התוס' דכל יומא (פי' במזיד ולכן בשוגג חייב קרבן דעל דבר שזדונו כרת בשוגג חייב קרבן) בכרת קאי פי' דאם אינו רוצה למול במזיד אמרינן כמו שאינו רוצה למול עכשיו כן לא ימול עוד וע"כ בשוגג חייב קרבן וכמו דס"ל להתוס' דבקיימו ולא קיימו לוקה מיד. אע"פ שיכול עדיין לקיים העשה אעפ"כ לוקה מיד. ואפי' התראת ספק נמי לא הוי ומתחייבו מלקות מיד. וה"נ אם אינו מל חל עלי' החיוב כרת מיד. כמו שמחויב מלקות בקיימו ולא קיימו (ועי' במה שכתב הכ"מ שם בריש הלכות מילה דאפי' למ"ד התראת ס' לא שמיה התראה לא אמר כן אלא לפוטרו מדיני אדם אבל מ"מ חיוב שמים יש עליו מפני שעשה מעשה שיוכל להמשך ממנו חיוב מיתה וזה שמביא עצמו למקום שאפשר לו להתחייב כרת. ועוד שהרי עובר בכל יום על מצות הבורא כו' דין הוא שיתחייב בכל יום כו'). ולפי מה שביארתי אפי' בדיני אדם נמי מתחייב בכה"ג ויש עדיין להאריך בזה ובמ"א יתבאר וזהו לשיטת התוס'. אבל הרמב"ם אינו סובר כסברת התוס' דמוקמינן אחזקתי' אלא דקיימו ולא קיימו הוי התראת ס' ובהתראת ס' יש פלוגתא ואפי' לדעת הרמב"ם דהתראת ס' שמי' התראה היינו דוקא בשאי אפשר אח"כ לקיים עוד העשה כגון באונס שגירש אם מתה ועכ"פ לא מוקמינן אחזקתי' דכמו שלא עשה עד עכשיו כן לא יעשה עוד וע"כ כתב דאינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. וע"כ כתב עליו הראב"ד וזה לשונו אין בזה תבלין וכו' משום התראת ס' פוטרין אותו מן השמים]

והשתא כיון שביארתי דעת הרמב"ם גירסתו ופירושו א"כ לא צריכין למה שכתבו התוס' במכות (דף ט"ו) דבנשבע לאכול היום אינו מתחייב עדיין סמוך להתראה לעבור אלא החיוב מתחיל מיד וכל שעתא בעמוד ואכול קאי אך אין נגמר עד שיעבור היום ואם הי' תחילה מזיד אע"ג שנאנס אח"כ אעפ"כ הוי מזיד

והכי משמע קצת בירושלמי (בפ"ז דשבועות) שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום כו' ר"י ור"ל תרוויהון אמרין פטור לא טעמא דאהן טעמא דאהן טעמא דר' יוחנן משום שאינו ראוי לקבל התראה טעמא דר"ל מפני שהוא בל"ת שאין בו מעשה מה נפקא מביניהון שרפה והשליכה לים אין תימר משום שאינו ראוי לקבל התראה פטור אין תימר משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה הרי יש בו מעשה עכ"ל הירושלמי [והנה גירסת הירושלמי מחולפת מגירסת הש"ס דילן דבש"ס דילן אמרינן בפ"ק דמכות דר"י אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ולר"ל אינו לוקה משום דהוי התראת ס' ולהירושלמי הוא בהיפוך וכהנה מצינו רבות בש"ס] עכ"פ אי אמרינן דהטעם משום דהוו התראת ס' לא מהני אם שרפה והשליכה לים אע"ג דהתראת ודאי הוא והטעם הוא משום דבעינן התרא' בשעת השבועה כמו דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ח) אכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאה פלוגתא דר"י ור"ל וכתב רש"י דלא מהני התראה אח"כ בשעת עבירת התנאי אלא בשעת השבועה וא"כ לפי מה שביארתי בדעת הרמב"ם דביטלו ולא ביטלו מהני ההתראה בשעת הביטול ולא הוי התראת ס' דיכול להיות ההתראה בשעת הביטול אבל קיימו ולא קיימו הוי התראת ספק וביארתי דהטעם דכיון דהביטול צריך להיות במזיד ע"כ מהני ההתראה משא"כ בתנאי כיון דאפי' עבר בשוגג עבר על שבועתו כמו שכתב הרמב"ם ע"כ לא מהני ההתראה בשעת עבירת התנאי והשתא אי אמרינן דאם נשבע שיאכל היום אינו עובר על שבועתו אלא א"כ הי' מזיד אח"כ בשעת השלמת היום וא"כ בעינן שבשעה שישליך לים נמי יהי' מזיד וא"כ אמאי לא מהני התראה לדעת הרמב"ם בשעה ששורף או משליך לים אלא ודאי דכיון שהי' מזיד בתחילתו ולא רצה לאכול לקיים שבועתו אע"פ שאח"כ אירע לו אונס נמצא דעבר על שבועתו נמי וע"כ לא מהני התראה בשעה ששורף או משליך לים כמו דלא מהני בקיימו ולא קיימו או בשעת התנאי אלא בתחילה בעינן ההתראה וע"כ הוי התראת ס' ולא מהני ההתראה בשעה שמשליך לים. והשתא מוכח דלשיטת הרמב"ם מתחיל החיוב מיד ואם הי' מתחלה מזיד ונאנס אח"כ חייב ג"כ משום דהחיוב מתחיל מיד אלא שאין החיוב נגמר עד סוף היום משום דהעיקר תלוי בהתחלת האיסו' כיון שעשה בפשיעה אע"פ שנאנס אח"כ חייב [והכי אמרינן בירושלמי (ספי"א דשבת) הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו כו' פטור ואמרינן בירושלמי כיני מתניתין והזיד וקשי' אילו ירה חץ כו' והתרו בו לחזור שמא כלום הוא הוי סופך ממיר והזיד עכ"ל הירושלמי פי' דעיקר הפטור משום דהזיד ובעינן שיהא תחילתן שגגה וסופן שגגה אבל אין הפטור משום דנזכר אלא שלא הי' יכול לתקן וע"כ הוי אונס דמה בידו לעשות ופטור מחטאת דליכא למימר הכי דאלו זרק חץ אעפ"י שחזר אח"כ אלא שהוא אנוס אפיה חייב משום דמחויב על התחלת המעשה אעפ"י שנאנס אח"כ והכא נמי חייב אלא דהפטור משום דבעינן תחילתו וסופו בשגגה] הרי נתברר מזה שכיון שהי' יכול לעשות מתחילה אע"פ שנאנס ואח"כ עובר חייב והכי אמרינן בירושלמי (פ"ק דר"ה) ר' בון בר חייא בעי שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר (פי' אם נשלם לו ג' רגלים בעצרת למאן דאמר אפי' שלא כסדרן נמי א"כ איך עובר הא אינו יכול להקריב ברגל למ"ד דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט) כהדא לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חוץ קרבין כו' אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין והכא הקריבהו מבעוד יום שלא