עמק יהושע חלק א קיג

[וכה"ג חילקו האחרונים על שהקשו מהתוס' דיבמות ודף פ') שכתבו על הא דאמר רב דאכל חלב מבן י"ג שנה ויום א' עד בן שמונה עשרה ונולדו בו סימני סריס ולאחר מכן הביא ב' שערות דנעשה סריס למפרע. וכתבו התוס' דלא הוי התראת ספק שמא יביא ב' שערות קודם י"ח דהשתא מיהת אגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה. והקשו מתוס' דנדה ודף מ"ו) שכתבו במופלא הסמוך לאיש דלכך לוקים דסמכינן שיביא שתי שערות בזמנו דאזלינן בתר רובא ולמה להו להתוס' לתרץ דאזלינן בתר רובא נימא דאגלאי מילתא למפרע כמו שכתבו ביבמות דאמרינן דאגלאי מילתא למפרע ותירצו דהתם הס' בחוטא אם הוא בר עונשין ע"כ אמרי' דאגלאי כו' אבל במופלא הסמוך לאיש הס' בחטא הוא דאם לא יביא ב' שערות בזמנו לא הוי הקדישו הקדש וכל שהספק בחטא לא אמרינן דאגלאי מילתא למפרע

ויש להביא ראיה לזה משום דצריך להבין מה שכתבו התוס' דכל היכא דאמרינן דאגלאי מילתא למפרע לא הוי התראת ס' דא"כ אמאי אמרינן בפסחים (דף ס"ג) דרשב"ל אומר לעולם אינו חייב השוחט על החמץ עד שיהא עמו בעזרה ור' יוחנן אמר אע"פ שאין עמו בעזרה ואמרינן דפליגי בהתראת ס' דר"ל לטעמיה שסובר התראת ס' לא שמיה התראה ור' יוחנן סובר דהתראת ס' שמיה התראה וע"כ לא בעי שיהא דוקא בעזרה. ולכאורה לפי סברת התוס' דהיכא דאגלאי מילתא למפרע לא תלי בהתראת ס' א"כ בשוחט על החמץ נמי נימא כיון דלאחר ששחט אגלאי מילתא למפרע שהיה החמץ אצלו לא תלי כלל בהתראת ס'

והכי מוכח מהירושלמי דס"ל דגבי שוחט על החמץ נמי אמרינן דאגלאי מילתא למפרע דאמרינן בירושלמי (ספי"א דיבמות) הכה את זה וחזר והכה את זה כו' פטור ר' חנינא בעי לית הדא פליגא על ר' יוחנן דאתפלגין בשני יו"ט של גליות ר' יוחנן אמר מקבלין התראה על הספק ר' שמעון בן לקיש אמר אין מקבלין התריי' על הספק אמר רבי חנינא אמר רבי לית הוא פליגא תמן אפשר לך לעמוד עליו ברם הכא אי אפשר לעמוד עליו (פי' דהתם אפשר לעמוד עליו וכשיתברר איזה יום הוא יו"ט אמרינן דאגלאי מילתא למפרע אבל בהכה את זה וחזר והכה את זה אי אפשר לעמוד עליו) ואמרינן בירושלמי (פ"ג דשבועות) שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה ר' יוחנן וריש לקיש תרוייהן אמרי פטור כו' טעמא דר' יוחנן משום שאינו ראוי לקבל התראה (ודלא כשיטת הש"ס דילן דר' יוחנן סובר שחייב משום דהתראת ס' שמיה התראה). ולפ"ז קשה דהא ר' יוחנן סובר בב' יו"ט של גליות דהתראת ס' שמיה התראה אלא ודאי דהתם דוקא משום דאפשר לעמוד עליו ואמרינן אגלאי מילתא למפרע ובירושלמי (פ"ד דפסחים) אמרינן ר"י אמר אפילו נתון עמו בירושלים ריש לקיש אמר עד שיהא נתון עמו בעזרה. דין כדעתיה ודין כדעתיה דאפלגין שני יו"ט של גליות ר' יוחנן אמר מקבלין התריי' על הספק ר"ש בן לקיש אמר אין מקבלין התריי' על הספק. וא"כ לפי מאי דמדמה לה לשוחט על החמץ דר' יוחנן סובר נמי דהתראת ס' שמיה התראה ודאי דמקרי התם נמי אפשר לעמוד עליו ואגלאי מילתא למפרע שהיה ברשותו חמץ וא"כ קשה לדעת התוס' דהש"ס דילן נמי סובר דהיכא דאגלאי מילתא למפרע לא הוי התראת ס' לכ"ע א"כ אמאי סובר ר"ל שפטור גבי השוחט על החמץ אם אין עמו בעזרה. אלא ודאי דסברת התוס' דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע אלא בחוטא אבל לא בחטא והכא בשוחט על החמץ הספק הוא בחטא וע"כ לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע

ועוד נראה לי' ראיה ע"ז מהתוס' דחולין (דף י"א) שהקשו דמאי מקשה הגמ' וכ"ת דבדקינן ליה להרוג אם הוא טריפה. הא הוי התראת ספק ואם כן לסברתייהו דהא אמרינן אגלאי מילתא למפרע לא הוי מקשים התוס' ולא מידי דאמרינן דאגלאי מילתא למפרע אלא ודאי דכשהס' בחטא עצמו לא אמרינן דאגלאי מילתא למפרע והתם הס' בחטא עצמו דלמא ההרוג טריפה הוא ועיין לקמן (סי' כ"ב) מה שתירצתי שם דהתוס' דיבמות לא סתרו כלל להתוס' דנדה ע"ש]

והשתא א"ש דאי אמרינן קיימו ולא קיימו היינו שעבר על הלאו מיד אלא שהתורה נתנה לו תיקון שלא ילקה לקיים העשה וע"כ לא תלי בהתראת ס' אבל אי אמרינן דביטלו ולא ביטלו הוא שאין הלאו נגמר עד שיבטל העשה וכל כמה דלא בטלו לעשה עדיין לא עבר על הלאו עד שיעשה מעשה ויבטל העשה ולזה הוי התראת ס' וזה מדוקדק היטב בלשון רש"י וזה לשונו דר"י סובר התראת ס' שמיה התראה ואע"ג דכל ל"ת שניתק לעשה לדבריו התראת ס' היא שהרי כשעובר על הלאו צריך להתרות בו והוא אמר שגמר הלאו תלוי בביטול העשה וכו' עכ"ל. אלמא דהטעם מפני שהוא אומר שגמר הלאו תלוי בביטול העשה וע"כ הוי התראת ס'. עוד פי' רש"י על ר"ל דר"ל אומר התראת ס' לא שמיה התראה הילכך אם היה גמר הלאו תלוי בביטול העשה לא היה לוקה עליו אלא הלאו משגירש נגמר וה"ל התראת ודאי והעשה ניתן תחת המלקות פי' שהעשה ניתן לתקן שלא ילקה אבל הלאו נגמר מיד

ולפ"ז לא צריך למה שכתבו התוס' דבנשבע שיאכל היום אינו מתחיל חיובו מיד דהא דקיימו ולא קיימו לא הוי התראת ס' לאו מחמת דמעמידן על חזקתו אלא כמו שביארתי דהטעם משום שהלאו נגמר מיד. אך התוס' פירשו דהטעם משום דמוקמינן אחזקתו ולפ"ז הא דנשבע שלא יאכל היום הוי התראת ס' ולא מוקמינן אחזקתו כמו בקיימו ולא קיימו משום דאין החיוב מחחיל מיד

וזהו דוקא לשיטת התוס' אבל גירסת הרמב"ם הוא בהיפוך דר"י דאמר התראת ס' שמיה התראה קא סבר קיימו ולא קיימו דקיימו ולא קיימו תלי בהתראת ס' אבל בטלו ולא בטלו לח תלי בהתראת ס' ולכאורה הוא תמוה דאי אמרינן התראת ס' לא שמיה התראה איך ילקה בביטלו ולא ביטלו הא התראת ס' הוא דילמא לא יבטל כמו בקיימו ולא קיימו ואיך יתיישב גירסת הרמב"ם דגריס בר' יוחנן דסבר קיימו ולא קיימו וריש לקיש סובר ביטלו ולא ביטלו ור"י דסבר דקיימו ולא קיימו אית ליה דהתראת ס' שמיה התראה ור"ל אית ליה דהתראת ס' לא שמיה התראה

וע"כ נ"ל דדעת הרמב"ם הוא דריש לקיש דסובר ביטלו ולא ביטלו אית ליה דהתראת ס' לא שמיה התראה וע"כ בעינן שתהיה ההתראה בשעה שמבטל ומה שהוכיחו התוס' משמעתא דככרות בשבועות (דף כ"ח) דאיתא התם אכליה לאיסורי והדר אכל לתנאי' פלוגתא דר"י ור"ל דר"י סבר דהתראת ס' שמיה התראה. וכתב רש"י דאם התרו בו בשעת אכילה השני' אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה לא לקי שאין מלקות בא על אכילה זו והכא נמי לא מהני התראה בשעה שביטל לא קשה מידי להרמב"ם שהרמב"ם כתב (בהלכות שבועות פ"ד ה"ה) כמו שביאר הכ"מ שם ע"ש דבמזיד באיסור אף שהוא שוגג בתנאי חייב וע"כ הוי התראת ס' באכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאי דליכא למימר שיתרו בו בשעת אכילת התנאי דאיך מהני התראה בשעת התנאי שאינו שייך לתנאי דהא עובר על האיסור אם הוא במזיד אף שהוא שוגג בשעת התנאי וע"כ לא מהני התראה בשעת אכילת התנאי משא"כ בביטלו ולא ביטלו בענין שיהיה דוקא מזיד בשעה שמבטל העשה

והכי מוכח מהא דאמרינן לקמן (דף ט"ז) בשלמא גבי שילוח הקן משכחת לה ביטלו ולא ביטלו כששחטו אלא אונס ביטלו ולא ביטלו היכי משכחת לה אי דקטלה קם ליה בדרבה מיניה והקשו התוס' דילמא מיירי דקטלה ומ"מ לא הוי קים ליה בדרבה מיניה כגון שהיה שוגג. ותירצו דא"כ היינו מתה מאליה ולא הוי ביטלו ולא ביטלו. ולכאורה קשה דהא חייבי מיתות שוגגין ג"כ פטורין כמו דאמרינן בכתובות (דף ל"ה) ומאי קשי' להו. אך הענין כך הוא דאי אמרינן דחייב אפי' אם ביטל בשוגג א"כ עיקר חיוב מלקות הוא על עבירת הלאו ע"כ אם קטלה אף דחייב מיתה על הקטלא אעפ"כ חייב מלקות על הלאו שעבר מכבר