עמק יהושע חלק א קיב

דהא הטעם דכהתירו כך איסורו משום דחטה א' פוטרת את הכרי לא שייך התם וא"כ כיון דבטבל של תרומה לא שייך הטעם של הפרשה דהא אין לו ממה להפריש וע"כ פירש הרא"ש הטעם דאע"ג דלטבל אין תקנה אעפ"כ לאיסור תרומה יש תקנה

וא"כ משמע מדברי הרא"ש שאע"פ שההיתר הוא רק לאיסור א' אמרינן דהוי דשיל"מ וא"כ הכא נמי בנידון של הצ"צ ובנידון דידן בתשובתו של התשב"ץ המובא במהרי"ט מקרי דשיל"מ מחמת איסורו של ראובן שאסר על עצמו אע"ג שמחמת איסור של שמעון הוי אין לו מתירין

אך דלכאורה הי' אפשר לומר דכיון דכל עיקר הטעם דקונמות הוי דשיל"מ הוא מחמת דמצוה לאתשולי עלי משום דכל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן והכא אף אם יתיר ראובן את נדרו של עצמו אעפ"כ הרי אסור מחמת נדרו של שמעון ואף אם לא יתיר אינו כאלו בנה במה דהא בלא"ה אסור מחמת נדרו של שמעון וע"כ לא הוי דשיל"מ. אעפ"כ נראה לע"ד דהוי דשיל"מ דהא עלי' רמי' לאתשולי על נדרו ואף על פי שאסור מחמת נדרו של שמעון גם על שמעון מצוה לאתשולי ואף על פי דזה אינו ביד ראובן לשאול עליו אבל אעפ"כ אינו מפקיע שלא יהא נדרו של ראובן מצוה לאתשולי מחמת שאין בידו להתיר נדרו של שמעון כיון שעל שניהם החיוב הוא לאתשולי (וקצת ראי' מה מה שכתב המ"ל (בה' מלוה) דהא דאמרינן דאם יש אחר שהי' נותן לו אינו עובר על לפני עור ה"מ היכא שהי' לוקחו בעצמו אבל אם ישראל אחר רוצה ליתן לנזיר יין אעפ"כ זה המושיט לו עובר על לפני עור דלא אמרינן כיון שאם לא הי' נותן לנזיר הכוס יין הי' האחר נותן לו וא"כ ליכא לפני עור. דזה אינו נותן דאותו אחר הוא מוזהר ג"כ על לפני עור. וע"כ לא פקע מחמתו איסור דלפני עור כיון שעל שניהם הזהירה התורה שלא לעבור על לפני עור. וראיתי להאחרונים שרצו ליישב בזה דברי התוס' בפ"ק דב"מ (דף י') דאמרינן התם דאיכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. להך לישנא דאמר כל היכי דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו להך לישנא דאמרת כל היכי דשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו ה"נ כיון דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו. וכתבו התוס' דישראל אע"ג דעובר משום לפני עור אעפ"כ לא מקרי בר חיובא כיון שאם הי' מקדש לעצמו לא הי עובר. וכתבו האחרונים שמה שלא תירצו התוס' כמו שכתב הריטב"א דמיירי שאם לא הי' מקדש הי' לוקחה בעצמו וא"כ ליכא לפני עור. וכתבו האחרונים דכיון שאם לוקחה באיסור הרי הוא עובר על לפני עור מפני שמכשילה וכן היא עוברת על לפני עור מפני שמכשילתו וא"כ כיון שהוא עובר ג"כ על לפני עור ע"כ אף אם הי' לוקחה בעצמו אעפ"כ לא פקע הלאו דלפני עור כיון שהוא בעצמו עובר על דלפני עור. ולענ"ד נראה שאין הענינים דומים דהא התוס' כתבו בספ"ה דב"מ (דף ע"ו) ערב ועדים אינם עוברין אלא משום לא תשימון וכתבו התוס' דזמנין דעברי נמי אלפני עור כגון שלא הי' מלוה בלא ערב ועדים אבל לא תשימון פסיקא לי' אבל לפני עור זמנין דלא עבר כגון שהי' מלוה לו בלא"ה. אלמא דאף דהמלוה והלוה עוברים ג"כ על לפני עור אפ"ה כשהמלוה עושה בעצמו בלא אחר אז ליכא על האחר לאו דלפני עור ויש לחלק בין זה ובין הך דמ"ל שכתב דאם יתן אחר והאחר עובר ג"כ על לפני עור לא פקע הלפני עור מהשני]. ובנידון דידן נמי כיון שלכל א' הוא מצוה לאתשולי א"כ לא אמרינן דעל הא' ליכא מצוה לאתשולי דהא אין בידו להתיר לנדרו של שני וא"כ גם לגבי האחר ליכא מצוה לאתשולי דהא אין בידו להתיר נדרו של זה וא"כ יפקע החיוב משניהם. כיון דיש על שניהם החיוב לאתשולי וא"כ כיון שנקרא דשיל"מ מחמת נדרו דמצוה לאתשולי עליו אע"פ דאין בידו להתיר האיסור של חבירו עכ"ז ודאי דהוי דשיל"מ ולא בטיל כדעת התשב"ץ ולא כדעת מהרי"ט כן נ"ל

דיני נדרים ושבועות

סימן יט

שאלה מי שגדר או נשבע לקיים איזה דבר אם כופין אותו לקיים מיד שמא יארע לו אונס אח"כ או לא

תשובה תחילה צריך להקדים מה שכתב המהרי"ט (ח"א שאלה קל"א) דאם נדר או נשבע לקיים איזה דבר אם כופין אותו לקיים מיד שמא יארע לו איזה אונס או ימות. וכתב שאין כופין אותו לקיים מיד שאינו דומה לאונס שגירש דמחויב להחזיר אע"פ שאינו עובר מיד מכל מקום לאלתר כייפינן ליה דבכל שעתא ושעתא בעמוד והחזר קאי וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נערה וז"ל לפיכך אונס שגירש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר כו' ה"ז לוקה שהרי עבר על לית עכ"ל. דחזינן אע"פ שאינו עובר על זמן שאין סיפק בידו לקיים מכל מקום כשיש לו סיפוק כופין אותו לאלתר לקיים שבועתו. דלא דמי דמה שכתב הרב ז"ל דכופין אותו להחזיר זה יצא לו מתוך שפוסק כמאן דאמר קיימו ולא קיימו הילכך כל שאי אפשר לקיים העשה אע"פ שאירעו אונס מיתה ה"ז עובר וכן בכל הני לאוי שניתקו לעשה כופין אותו לקיים העשה שמא יארע לו אונס והוא כבר עבר על הלאו ומההוא שעתא עבר עליהם אלא שנתקם הכתוב לעשה. אבל הכא כל זמן שיש סיפק בידו לעשות אינו עובר ואם ימות או יארע לו איזה אונס הרי הוא אנוס בדבר ע"כ אין כופין אותו לקיים מיד ויכול לקיים איזה זמן שירצה

והנה לכאורה יש ראיה לדברי מהרי"ט מהא דמוכח במכות (דף ט"ו) בסוגיא דקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו לפי שיטת רש"י ותוס' דמאן דסבר קיימו ולא קיימו לא מקרי התראת ס' דכיון שהוא דבר שאין בו מעשה אוקמינן אחזקה כמו שעתה עובר על הלאו ואינו מקיימו כן לא יקיים ע"כ לא מיקרי התראת ס' אבל ביטלו ולא ביטלו דצריך מעשה לבטל א"כ הוי התראת ס' דדילמא לא יבטל ואמרינן בגמ' ואזדו לטעמייהו דאתמר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אינו לוקה ר' יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ור"ל אמר אינו לוקה משום דהוי התראת ס'. והקשו התוס' דלמאי שפירשו דאי עומד הוא לעולם כאשר הוא עושה עכשיו עובר ולא הוי התראת ס' א"כ הכא נמי לא הוי התראת ס' ותירצו דמ"מ אינו מתחיל עדיין סמוך להתראה לעבור דדוקא גבי נזיר ששותה יין ועובר אמרינן דאוקמיה אחזקה עכ"ל התוס' משמע דאם נשבע לאכול היום אין מתחיל חיובו מיד כי אם בשעה שאין סיפק בידו לעשות עוד כמו שכתב המהרי"ט

אבל לע"ד נראה שלא הוצרכו התוס' לזה לפי פי' רש"י דזה החילוק שיש בין קיימו ולא קיימו לביטלו ולא ביטלו. הוא משום דעיקר התראת ס הוא כשהספק בחטא דילמא לא יעבור ולא יעשה החטא אבל כשהספק הוא בחוטא דילמא יתקן עד שלא יענש על העבירה זה לא נכנס לכלל התראת ס' דא"כ כל התראות הוא שאם יעשה אותו דבר ילקה או ימות וכי בודאי הוא שילקה או ימות הלא יש כמה אופנים שינצל מעונש דבד"נ אמרינן ושפטו העדה והצילו העדה וסנהדרין ההורגת כו' נקראת חבלנית ואפי' המעשה הוא אמת אמרינן בספ"ק דסנהדרין (דף י"ז) סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו וא"כ איך הוה התראת ודאי. אלא ודאי דאין שייך התראת ס' אלא כשהספק הוא בחטא עצמו דילמא לא יעבור אבל לא כשהספק היא בעונש החוטא.