עמק יהושע חלק א קי

אקני לי' מקום בחצירו דניחא לי' דלתעביד מצוה בממונו. וכתבו התוס' דאפי' בלא קנין גמור משעבד נפשי' והכא נמי ניחא לי' דלתעביד המצוה מיד וע"כ מקנה לו לגמרי זהו כמו דמטא ליד הגבאי ולא מהני שאלה. עכ"פ אם מטא ליד הגזבר ודאי לא מהני שאלה כן נ"ל

סימן יח

וכיון שהבאתי תחילה תשובת המהרי"ט אבאר בה קצת בנידון השאלה שהביא מתשובות התשב"ץ בענין ראובן שהי' חבר עיר ומקבל פרס מהקהל ונדר הנאה משמעון א' מיחידי הקהל וגם שמעון הדירו מנכסיו ונשאל הרב ז"ל (סי' קל"ה) אם יכולין הקהל לתבוע ממנו חלק פרס ראובן. והשיב הוא ז"ל שאסור לתת לו יותר ממה שהי' פוסקים לו בפרס של אחרים כו'. עוד מא בדברי הרב ז"ל כלשון הזה דאפי' לא יתן לי שמעון אלא בה שיגיע לפרס אחרים כיון שמעותיו מעורבין עם השאר הו"ל היתר מעורב באיסור אע"ג דיבש ביבש חד בתרי בטיל הכא אסור מטעם דשיל"מ וכתב ע"ז המהרי"ט דאי טעמא דביטול טעמא. דחוי' לאו דחוי' הוא משום דראובן זה לגבי דידי' נדר שאין לו מתירין הוא שאין בידו להתיר הנדר שאסר עליו שמעון תדע דהא תרומה וחלה אע"ג דאיתנהו בשאלה כיון שאין בהתרה מצוה לא מקרי יש לו מתירין כ"ש הכא שראובן אין בידו כלל אם לא ירצה שמעון לשאל על נדרו כו' אלא שבלא"ה לא בטיל כו' ולא מצינו ביטול לענין איסור הנאה והביא ראי' מהא דאמרינן בפ' השוכר (דף ע"ד) ימכור כו' חוץ מדמי כו' שבו אע"ג דלענין איסור הנאה לא אמרינן דאוסר בכל שהוא עכ"ל. ולע"ד קשה לי דמנין לו למהרי"ט דלענין איסור הנאה אינו אוסר במשהו והרי הרא"ש שם כתב דכל איסורי הנאה אוסרין בהנאה במשהו ע"ש והקשה שם ג"כ על רש"י שכתב דבחמץ בפסח הואיל ואין דרכו למנותו בטל ומשליך א' מהם לנהר והשאר נותן לכלבו וכתב דלמאי דבעי רש"י לאוסרה באכילה ה"ה נמי בהנאה אבל לעולם מצינו ביטול באיסורי הנאה נמי והכי משמע ממה שהקשו התוס' במעילה (דף כ"א) אהא דפרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס כו' כיון שהוציא את הראשונה מעל דלבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה כו' אלמא דמצינו ביטול באיסורי הנאה. וכן גבי שור הנסקל אמרינן בזבחים (דף ע"ב) ונבטלו ברובא וכן בסוף תמורה (דף ל"ד) גבי האורג סיט מצמר הבכור ידלק הבגד משער נזיר ופ"ח ידלק השק א"ל לבטל שק ברובא א"ל בציפירתא משמע דאי לא הוי דבר חשוב הוי בטיל אע"ג דהוי איסורי הנאה

וכן אמרינן בירושלמי (בפ' השוכר את הפועל) ר' יוסי בשם ר' חנינא בעי איסורי הניי' מהו שיבטלו בצרוף והתנינן שור הנסקל תפתר בחתיכות (פי' בחתיכה הראוי' להתכבד) והתנינן ציפורי מצורע תפתר ציפור בציפורין והתנינן שער נזיר אית לך מימר ציפור בציפרון כו'. ובפ"ג דערלה א"ר בא בר ממל הניית ערלה בטילה ברוב מתניתא פליגא על דר' בא בר ממל תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק פתר לה בקדירה בקדירות (פי' דהוי חשיב ולא בטיל אבל בלא"ה בטיל). וכן אמרינן התם ר' ייסא בשם ר' יוחנן צמר בכור שטרפו בטל ברוב אלמא דאיסורי הניי' נמי בטל ברוב. ואפשר לומר דכוונתו דאיסורי הנאה לא בטיל היינו בהנאה בבת אחת מכל התערובות. וכמו דאמרינן פ"ג דבכורות (דף כ"ג) איר יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא דטומאה כמאן דאיתא דמי וע"כ מטמא במשא דהא מ"מ הוא נושא את הטומאה. וכמו שכתב המ"ל (בפ"א מה' מטמאי משכב ומושב) דדוקא באכילה שייך ביטול משום דכל משהו ומשהו שיורד לבית הבליעה אמרינן דהתירא נחית וכן גבי מגע משום דאינו נוגע וחוזר ונוגע אבל כל שהוא בבת אחת דמי לטומאת משא. ומה שהקשה מהסוגי' דסוף תמורה דפריך דלבטיל בבגד ומשני בציפרתא דחאה מהלכה שהרמב"ם לא הזכיר הסוגי' דציפרתא ואפשר דסמך על הירושלמי (שם) דפריך והתנינן שער נזיר אות לך מימר ציפר בציפרין. והטעם כיון דמתהני בבת אחת דמי לטומאת משא ומה שהקשיתי מהא דשילהי ערכין אפשר לומר דקושית התוס' שיבטל האי פרוטה הוא לר' עקיבא שאומר דאם הוציא הראשונה מעל וע"ז הקשו התוס' דהא הכא לא מתהני בבת אחת

ועוד אפשר לומר דהא דלא בטיל באיסורי הנאה משום דדמי לטומאת משא הוא רק מדרבנן וכמו שכתבו התוס' בבכורות (דף כ"ג) לענין טומאת משא דזהו רק מדרבנן וכיון דהא דאינו בטיל הוא רק מדרבנן שפיר הקשו התוס' דא"כ אמאי מעל כיון דמדאורייתא בטיל וכמו שכתבו התוס' שם דאע"ג דלא בטיל מחמת דשיל"מ אעפ"כ לא שייך מעילה כיון דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא וא"כ גם בתערובות הממון כיון שנתחלק לכל העניים ומה שיש יותר מעות בהכוס נתרבה לכל א' חלקו הוי כאלו מתהני בבת אחת ועדיין צ"ע

אך אעפ"כ צ"ע דטפי ה"ל לומר דאינו בטיל משום דממונא לא בטיל כמו דאמרינן בפ"ג דביצה (דף ל"ח) הרי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין חיטין של חבירו יאכל הלה וחדי ע"ש. ואפשר לומר משום דכיון שנתן ליד הגבאי אע"פ שלפי דעת התשב"ץ עדיין ממונו הוא ולא פקע עדיין כח הבעלים אעפ"כ ה"ל ממון שאין לו תובעים. דזהו דוחק לומר דאע"ג דממונא לא בטיל איסורא מיהו בטיל וכמו דאמרינן (שם דף ל"ח) דהתם שאני דהא דאמרינן בנבילה דבטיל אע"ג שהיא נבלה של אחר אמרינן דממונא לא בטיל איסורא מיהא בטיל הוא משום שהאיסור של נבילה אינו מחמת הממון של אחר דאף אם הי' שלו הי' אסור משום נבילה ע"כ אמרינן אף דממונא לא בטיל איסורא מיהא בטיל וכן לגבי עירובין אע"ג דלכאורה האיסור הוא משום ממון אעפ"כ אפשר לומר דאין האיסור תלוי כל כך בממון. דהא אף אם הי' נותן לו ביו"ט אפ"ה אסור להוליך יותר מרגלי הבעלים כמו דתנן בביצה (דף ל"ז) המוסר בהמתו לבנו או לרועה כרגלי הבעלים ומיירי כשמסרה לו ביו"ט. אבל הכא הרי כל האיסור שזה אסור להנות הוא משום שהוא עדיין ממונו אבל אם הי' מפקיר הממון הי' זה מותר להנות. וכיון שהאיסור תלוי בממון כל זמן שהממון לא בטיל איך נימא דאיסור בטיל הא מ"מ זה נהנה מממונו כיון דממונא לא בטיל. [אך בירושלמי סוף ביצה אמרינן אפי' לגבי תחומין נמי כיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל דאמרינן בירושלמי שם א"ר בא תחומין עשו אותן כמדת הדין והק"ע פי' דקאי על השואל כלי מחבירו ע"ש ושגה שם בפירושו והפי' הוא דמתרץ דלא תקשה דאמאי לא נימא דלבטיל מים ומלח ע"ז אומר עשו אותן כמדת הדין ומדת הדין היינו ממון וכמו דלא בטיל לענין ממון ה"נ לא בטיל לענין איסור. וכמו דאמרינן בירושלמי בפ"ב דברכות ולמדת הדין אמר ר' יצחק כו' ע"ש פי' למדת הדין לענין ממונא כמו שפי' המפרש שם. וכן בירושלמי רפ"ג דקדושין אף למדת הדין כן כו' ע"ש פי' לענין דיני ממונות נמי הדין כן והרבה יש כיוצא בזה בירושלמי ובפ"ב דמ"ש איתא להדי' מתניתא פליגא על ר' יוחנן האשה ששאלה מחברתא תבלין ומים ומלח הרי אלו כרגלי שתיהן (פי' ואמאי קאמר ר' יוחנן דוקא הותיר המדה) וע"ז משני תחומין עשו אותו כמדת הדין פי' דממונא לא בטיל ודלא כהמפרש שם] אלא ודאי משום דהוי ממון שאין לו תובעים דהא מכיון שנתן ליד הגבאי שוב לא יטול ממנו וכן נראה ממה שהקשה המ"ל ברמב"ם (פ"ז מה' מעילה) מהא דאמרינן בשלהי ב"מ