עמק יהושע חלק א קו

דאי בעי מיתשיל כדי שיהא מועיל אף למפרע דהא בטעם דבידו לפדותו נמי מהימן אף למפרע. ולא כמו שהוכחתי מתחיל' דהא שאומר משום שבידו לפדותו כדי שיהא מועיל אף בתר דמטא ליד גזבר דלא סגי בטעמא דאי בעי שאיל אלא דיכול לשאול אף בתר דמטא ליד גזבר רק שהטעם משום דבידו לפדותו נמי מהני אף למפרע אבל לעולם אימא לך דמועיל שאלה בתר דמטא ליד גזבר

וכן משמע בערכין (דף כ"ג) דמועיל שאלה בתר דמטא ליד גזבר דהא אמרינן התם לר"י שאומר שא"צ להדיר הנאה משום דלא חיישינן לקנוני' שמגרש את אשתו כדי שתגבה כתובתה דהא מצי לשאול על הקדשו ואם זה דוקא אם לא מטא ליד גזבר אבל אם מטא ליד גזבר לא מהני תו שאלה מ"ט אמר ר' והושע דאם מגרש את אשתו א"צ להדירה ואמאי לא חיישינן לקנוני' דהא לא מצי לשאול על הקדשו. ואלא ודאי דמועיל שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר

ולכאורה נראה לי להביא ראי' דמהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר מהא דאמרינן בספ"ו דמנחות (דף ע"א) ואלו שמיחו בידם חכמים מתירין גמזיות של הקדש והקשו התוס' דיחללו שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפי' לכתחיל' ותירצו התוס' דמיירי דאסרוהו בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין (דף ו') אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנא על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל א' לפדות הקדש של חבירו כו'. והנה על תירוץ הראשון של התוס' קשה לי דהא ודאי מה שתירצו דמסותא דב"מ דאסרוה בקונם מיירי שאסרוה בקונם כללי דאי בקונם פרטי א"כ אמאי פרשי מינה רב חנינא ורב הושעי' וכולהו רבנן. אלא ודאי דאסרוה בקונם כללי על כל העולם ובקונם כללי יש לה פדיון כמו דאמרינן ברפ"י דיבמות (דף פ"ח) קונמות נמי אי קא סבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא להו משום דבידו לפדותו וכתבו התוס' דהא דאמרינן בפ"ב דשבועות (דף כ"ב) דאפי' למאן דאמר יש מעילה בקונמות אין להם פדיון היינו דוקא בקונם פרטי אבל בקונם כללי אם יש בו מעילה יש פדיון משום דדמי להקדש. וא"כ כיון דקיי"ל דיש מעילה בקונמות כמו דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ה) בעא מיני' רבא מר"נ יש מעילה בקונמות ופשוט לי' ר"נ דיש מעילה בקונמות וא"כ יש לה פדיון נמי וכמו שכתב הר"ן דהכי קיי"ל דיש מעילה ויש לה פדיון. וא"כ לא ניחא תירוץ התוס' דאסרוה בקונם דהא עדיין תקשה דמ"ט לא פדוה על שו"פ כיון דקיי"ל דקונם כללי יש לה פדיון ועוד קשה לו גם בהא דגמזיות של הקדש דהא אמרינן בספ"ד דפסחים (דף נ"ו) על הא דמתירין גמזיות של הקדש שאמרו אבותינו לא הקדישו אלא קורות שקמה ואנו נתיר גמזיות כו' ובגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן וסברי לה כמ"ד אין מעילה בגידולין ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא אסורא מיהו איכא. משמע דמיירי בקונם כללי דהא קאמר אין מעילה בגידולין אבל בהם עצמם יש בהם מעילה אלמא דמיירי בקונם וא"כ יש להם פדיון. ועוד דהא אמרינן דמתירין גמזיות של הקדש ואם כן אי מיירי בקונם ודאי הוא קונם כללי א"כ לר"מ דאמר התם דמתירין גמזיות של הקדש שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות ושהיו עושין שלא ברצון חכמים וא"כ קשה קושית התוס' דאמאי לא פדוה דהא ר"מ אית לי' בנדרים (דף ל"ה) דיש מעילה בקונם כללי ויש לה פדיון ואמאי לא פדוה. ואפי' למאן דמפיך לה ברפ"ג דשבועות (דף כ"ב) דר"מ סובר דאין מעילה בקונמות וחכמים סברי דיש מעילה בקונמות אכתי תקשה לר' יהודא דאמר על ג' מיחו בידם ועל ג' לא מיחו וקא חשיב דאלו שמיחו בידם חכמים מתירין גמזיות של הקדש והא סתם חכמים דר' מאיר הוא ר' יהודא ולפי מאי דמפיך סבר ר' יהודה דיש מעילה בקונם כללי ויש לה פדיון אלא דהעיקר כתירוץ שני של התוס' דדוקא בעלים הוא דיכולים לפדות בשו"פ אבל אחר לא ולכאורה החילוק שיש בין הבעלים ובין האחר הטעם הוא מפני שהבעלים יכולים לשאול על הקדשם משא"כ באחר וכן כתב הט"א. והא שכתבו התוס' בפ"ד דר"ה (דף ל"א) דכרם רבעי נמי נפדה בשו"פ אע"ג דכרם רבעי אי אפשר לשאול אך משום דגמרינן בכרם רבעי קודש קודש ממעשר. וא"כ משמע מהתוס' דסברי דיש שאלה אף בתר דמטא ליד גזבר דהא התם מטא ליד גיזבר ואי אמרינן דבמטא ליד גזבר לא מהני שאלה בפשיטות ה"ל לתרץ דלהכי אינו נפדה בפרוטה משום דאפי' בעלים נמי כאחר דמי ואינם יכולים לפדות בפרוטה דהא אי אפשר בשאלה [שוב ראיתי בט"א במגילה (דף כ"ג) שכתב דלטעם החילוק שיש בי' בעלים לאחר הוא מחמת דאפשר בשאלה א"כ במטא ליד גזבר לא מהני שאלה ולפי מה שביארתי דאפי' במטא ליד גזבר מהני שאלה א"כ אפי' במטא ליד גזבר יוכל לפדותו בפרוטה]

(אך אפשר לומר דטעם החילוק שיש בין בעלים לאחר הוא מפני שאין סברא לומר שיוכל כל א' לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו אבל הבעלים הרי הי' בידם שלא להקדישו כלל וע"כ אף שהקדישוהו יכולים לפדות בשוה פרוטה דהא אין מרויחים כלל דמי הכריחם להקדיש). ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הט"א בהאי דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף י"א) דפ"ח נפדה בשוי' דלא יהא חמור מהקדש. דא"כ אמאי אינו פדוי בדיעבד בנדמה דלא והא אלא כהקדש שחיללו על שוה פרוטה דמחולל. דהא התם אין תלוי ביד הבעלים דהא ממילא קדוש וע"כ אינם יכולים לפדות בשו"פ. ובזה אתי שפיר ברבעי שכתבו התוס' בר"ה (דף ל"א) שהיו מחללים על שו"פ דהא יכולת ביד הבעלים להעלותו לירושלים ובפרט שהי' סמוך לירושלים ואף שבזמן הזה אינו נאכל. אך בזמן הבית הי' מחולל על שוה פרוטה ולכך נמי בזמן הזה יכולים לחלל על שו"פ. דלא ניחא לי לומר כמו שתירץ הט"א דהטעם הוא משום דגמרינן קודש קודש ממעשר דהא ר"א שמותי הוא וב"ש לית להו ג"ש דקודש קודש כמו דאמרי' בקדושין דף נ"ד)

אך דמהירושלמי משמע דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר. דאמרינן בירושלמי פ"א דמעשרות אר"י חבורה הי' מקשה. הרי הקדש אין ידו וידך שוין בו א"ר אילא במה אנן קיימין כו' אלא כי אנן קיימין כשהפקיר שבלין וחזר וזכה בהן בהפקר פטור ובהקדש חייב. בהפקר פטור מן ההוא דא"ר יוחנן ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך במה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הפקר שידו וידך שוין בו מה בין הפקר מה בין הקדש הפקר יצא ידי בעלים הקדש לא יצא ידי גזבר. א"ר אבין אפי' ידי בעלים לא יצא מאחר שאמר לי' פדה את ראשון. והשתא אם איתא דמהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר למה לי' למימר הטעם שלא יצא ידי בעלים מאחר שאמר לו פדה את ראשון נימא הטעם משום דיכולים הבעלים לשאול אלא ודאי דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר

ועוד דהא אמרינן בפ"ז דנדרים (דף נ"ט) בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למיתשל עלייהו. אך דהרא"ש כתב בשם הר"א ממיץ דהא דאמרינן בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למיתשל עלה שהרי הוא לא קרא עליהם שם תרומה משמע דישראל מצי למיתשל עלה. אך לדעת הפוסקים דמפרשי דבתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למיתשל היינו דלא מהני שאלה. א"כ לפ"ז לא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר: