עמק יהושע חלק א קה

דאין אדם חוטא ולא לו אבל בבריא חיישינן כמו דאמרינן בשבועות (דף מ"ב) ואמאי הא אי בעי מיתשיל עלי' ולמה יעשה קנוני' כיון דמצי למיתשיל עלי' כמו דאמרינן לר' יהושע. ותירצו דקנוני' זוטרתא דבר שהוא קל עביד ולא ישאל על הקדשו אבל לגרש את אשתו כדי להחזירה לא עביד כיון דמצי שאול על הקדשו עכ"ל. וא"כ בדבר קל דהיינו לומר דמנה לפלוני בידי נאמן חיישינן שאומר כן כדי שלא יצטרך לשאול עלי' אע"ג דמצי שאיל וע"כ בבריא לא מהימן. וא"כ קשה דאמאי קאמרינן בר"פ דיבמות (ד' פ"ח ושם) דנאמן לומר שהוא חולין מטעם דבידו לפדותו או משום דאי בעי מתשיל דהא כיון דלא מהימנינן לי' לומר מנה לפלוני בידי דחיישינן דלמא הוא עושה קנוני' על הקדש א"כ אינו נאמן לומר ג"כ שהוא חולין דלמא הוא עושה כן כדי להנצל מן הטרחא דשאלה. וע"כ נראה לע"ד דהטעם הוא כמו שכתב הרא"ש בגטין (דף נ"ד) דהא דאמרינן משום שבידו לפדותו הטעם הוא משום דהוי כבעליו והתורה האמינה לכל מה שבידו וכמו דאמרינן דאי סבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו עכ"ד. והיינו כמו דאמרינן בשבת (דף ל"ב) תני' רשב"ג אומר הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לע"ה. ופי' רש"י שלא מסרו לב"ד למנות שומרים לדבר והאמינה התורה את כל אדם עליהם כו' והן הן גופי תורה שהיינו צריכים לחוש במטלטלין שמא הקדישו וחזר בו ואע"ג דתקון רבנן דמאי התורה האמינתו. ולפ"ז הא דמהימן הוא מטעם דהוי בעליו וע"כ ה"מ אי כוונת עדותו משום האיסור ע"כ אמרינן דהתורה האמינתו לכל אדם במה שבידו על כל האיסורים אבל אי כוונת אמירתו הוא מטעם ממון על הממון לא האמינה התורה מטעם דהוא בעליו ואדרבה בממון כל שהוא יותר בעלים הוא פסול מטעם נוגע. וע"כ ביבמות מיירי שכוונתו להתיר האיסור וע"כ מהימן ואף שנוגע אח"כ לממון ג"כ אעפ"כ מהימן נמי אממון כיון דהתורה האמינתו אבל בערכין (דף כ"ג) וכן בשבועות גבי רב הונא דאם הקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי וא"כ אינו מעיד כלל על ההקדש רק שאומר לענין ממון דמנה לפלוני בידי וע"כ חיישינן ולא מהימן וכמו דאמרינן ביבמות (דף קי"ז) באת לב"ד ואמרה מה בעלי התירוני להנשא מתירין אותה להנשא ונותנים לה כתובת'. תנו לי כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה. וכן כתבו התוס' בכתובות (דף פ"ט) באשה שאמרה לבעלה גרשתני דאם תובעת כתובתה אינה נאמנת. וכן כתב הרא"ש בשילהי נדרים (דף צ"א) ע"ש ואפי' להפוסקים שחולקים על הרא"ש דהטעם הוא משום מינו כמו שהביא הש"ך (בס' קכ"ז) עכ"ז יש חילוק דלענין ממון צריך מיגו טוב וכמו שהקשו התוס' בב"ב (דף ל"ג) דיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי ותירצו דאין זה מיגו טוב דרוצה להחזיק גם הקרקע וע"כ לא אמרינן לענין ממון מינו דאי בעי מיתשיל או לפדותו דלמא אינו רוצה לטרוח ולשאול על הקדשו או לפדותו משא"כ לענין איסור מהני האי מיגו אם כוונתו להעיד על האיסור. וע"כ מהימן אף לענין ממון ג"כ. [והכי משמע בתוס' דפ"ב דכתובות (דף כ"ה) דאמר לו רבי לר' חייא אני מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה והקשו התוס' דהאיך נאמין אותו על התרומה בהאי מיגו הא אין בידו להאכילו לאחר מיתה ואין זה מיגו טוב כמו שמצינו ביש נוחלין ובפ' בתרא דקדושין (דף ע"ח) דתני' יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור ופרכינן למאי הילכתא אי בעי למיתב לי' מתנה מי לא מני יהיב לי ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. אלמא אי לאו קרא לא הי' נאמן לפי שאין בידו ותרצו דלא דמי דהכא כיון דנאמן להאכילו בחייו משום דבידו הוא דנאמן אפר לאחר מיתה נמי עכ"ד. אלמא כיון דמהימן לתת לו תרומה בחייו מהימן נמי לאחר מיתה וה"נ אם כוונתו להעיד על האיסור מהימן נמי לענין ממון]

והכי משמע בירושלמי (בפ"ו דסוטה) דתני' ר' טרפון אומר עד א' נאמן לטמאותה ואין עד א' נאמן להפסידה כתובת' ר' עקיבא אומר כשם שעד א' נאמן לטמאותה כך עד א' נאמן להפסידה כתובתה אמר לו ר' טרפון איכן מצינו עד א' בממון כלום אמר לו ר' עקיבא ואיכן מצינו עד א' באשת איש כלום אלא כשם שעד א' נאמן לטמאותה כך עד א' נאמן להפסידה כתובתה ר' בון בר חייא בעי חמותה שאמרם אני ראיתי שנטמאת ובא א' ואמר אני ראיתי שנטמאת מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראית שלא להשקותה (פי דהא חמותה ג"כ נאמנת שלא להשקותה ולא להפסידה כתובתה) אלא לא בא אלא להפסידה כתובתה שאין מפסידין ממון ע"פ עד א' (פי' כיון דעיקר לא בא אלא לממון וע"כ לא מהימן) אלמא דעד אחד כיון שנאמן לטמאותה נאמן נמי להפסיד כתובתה וע"כ מבעי לי בירושלמי אם חמותה כבר העידה שנטמאת ולאוסרה חמותה נמי נאמנת א"כ לא נשאר העדאת ע"א אלא לענין הפסדת כתובתה ע"כ אפשר דאינו נאמן עכל"ה בספרו נחלת יהושע (ס' י"ד) ד"ה עכ"ד. ועיי"ש מ"ש לתרץ קושיות הק"ע אמאי לא הביא הרמב"ם להאי איבעי' דר' בון דחמותה שאמרה כו' עיי"ש שהאריך בזה. וגם מ"ש בספרו נועם ירושלמי סוטה (פ"ו ו') ד"ה והנה עש"ה]

וכן משמע בירושלמי ספ"ב דכתובות גבי אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כו' מהו להוציא ממון מתוך עדותן האיך עבידא הי' הכל יודעין עד שדה ראובן תחום שבת ובאו ואמרו עד כאן היינו באים בשבת ונמצאת שדה של שמעון מהו מפיקתה מן שמעון ומחזירתם לראובן (פי' כיון שנאמנים לענין תחומין יהיו נאמנים ג"כ לענין ממון)

וכן משמע בקדושין (דף ע"ד) דאמרינן התם נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי במה דברים אמורים שבעלי דינים עומדים לפניו אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו לא. והקשו האחרונים דלדעת הפוסקים דאם אומר' מפי א' והוא מכחיש' דהראשון נאמן אף להפסידה כתובתה א"כ הכא אמאי אין הדיין נאמן דהא זה אומר משמו אלא ודאי דזה תלוי אם עיקר העדות לממון אז אין הראשון נאמן אבל בכתובות אם אומרת פלוני טיהר לי את הכתם כיון דעיקר העדות לענין איסור מהימן נמי אף לענין כתובה ג"כ לדעת הרמב"ם

וא"כ לפי דעת הרא"ש דלאו מטעם מיגו הוא אלא הטעם דהואיל ואי בעי מיתשיל ה"ל כבעליו וא"כ כיון דהטעם הוא משום דהוי כבעליו ודאי מהני הטעם דהואיל ובידו לפדות אף למפרע נמי ועיין בש"ך ביו"ד ס' קכ"ז אע"ג דעל למפרע אין לו מיגו ואמרינן בב"ב כאן למפרע כאן להבא ה"מ התם דהטעם דנאמן הוא משום מיגו ולא מטעם דכל אדם נאמן בשלו דלגבי גירושי אשתו ל"א דמהני משום דהוי כבעליו דהא אין דבר שבערוה פחות משנים [ועיין במה שכתבו התוס' ביבמות (דף פ"ת) ויש ליישבן וע"כ כיון דלא מהימן מטעם שהוא שלו אלא מטעם מיגו ע"כ אינו נאמן על למפרע ואי אמר למפרע לא מהימן נמי על להבא כמו דאמרינן בב"ב שם דבחד גופא לא פלגינן דיבורא אבל הכא דאמרינן דהואיל ואי בעי מיתשיל הוי כבעליו וכיון דהוי כבעליו מהימן נמי למפרע דהא לא מטעם מיגו הוא והא דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל היינו שיהא מטעם זה כבעליו. ובמ"א הוכחתי דהעיקר כדעת הרא"ש ואין כאן מקום להאריך

וא"כ כיון שביארנו דהטעם הוא משום דהוי בעליו ומהימן אף למפרע ע"כ סגי בטעמא דאמרינן התם בגמ' אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ולא צריך הש"ס לומר הטעם משום