עמק יהושע חלק א קב

והקשה הרש"ל בס' ים של שלמה כיון דאנן מספקינן אם יש ברירא או און ברירא ובדאורייתא פסקינן לחומרא וא"כ למה מחזירים זה לזה ביובל נימא המוציא מחבירו עליו הראיה. אלא ש"מ דס"ל להרמב"ם דהלכה דאין ברירה ולפי מה שכתבתי היה אפשר לדמות זאת לס' איסורא לחומרא. דהא כתב הרמב"ם (בפי"א מהלכות שמיטה ויובל ה"א) וזה לשונו א"י המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנ' והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילים אלא תחזור שדה לבעלים. והמ"ל כתב ע"ז דלא מהני תנאה ביובל לומר ע"מ שלא תחזירנו ביובל כדאמרינן בשביעית. א"כ לכאורה דמי' לס' איסורא דאם היה דומה לממונא הא קייל"ן דבדבר שבממון תנאו קיים אלא ודאי דדמי טפי לס' איסורא. וכמו ברבית כיון שהאיסור הוא על שניהם דמי טפי לאיסורא. רק אפשר לומר דהתם טעמא אחרינא הוא שאין לו כח להתנות כמו שכתב המ"ל דכתיב כי לי הארץ ומסתבר יותר לומר דדמי טפי לס' ממונא. ובס' כפות תמרים תירץ ע"ז דאמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת ואין להם חזקה בזה וכבר הארכתי בזה במ"א. ובזה מיושב לשון הש"ס בגטין (דף כ"ה) ואי אשמועינן שדה משום דלחומרא אי נמי כתחילתו. דהיינו ב' תירוצים דאי אמרינן דדמי לאיסורא ע"ז אומר לחומרא ואי דמי לממונא ובממונא לא מפקינן מיד המוחזק ע"ז אמר ואי נמי בתחילה פי' דקרקע בחזקת יורשים קיימא וכתירוץ הכפ"ת ודו"ק. אבל הכא בודאי דליכא אלא ס' ממונא כמו דאמרינן בכל ס' מתנות ומעשרות. אע"ג דאמרינן בר"ה (דף ד') דעוברים עליהם בב"ת אפ"ה בספיקות אמרינן דהמוצא מחבירו עליו הראיה ולא מדמינן זה לס' איסורא [והא שכתב התה"ד בכתבים (סי' רל"ג) על אשר שאלתני בפדיון הבן שאירע בשבת איך יעשה הפדיון כו' (ובסי' רל"ב) כתב דאם אירע כך שנתן המעות בע"ש והחזיר הכהן נראה דודאי אין לחוש כו'. אך שהתוס' פ' מרובה בשמעתין דהרשאה פסקו בפשיטות כשמואל שאין בנו פדוי כו'. וא"ת אין כאן לומר לחומרא מפני שהפדיון אינו אלא ממון כהן הא ליתא באשרי פסק כרב לגבי שמואל שבנו פדוי היינו דקייל"ן כרב באיסורי אלמא י"ל איסור הוא אם אינו פודהו כהלכתו. הא שכתב שאיסור הוא לאו דוקא הוא דהא הוי ככל הספיקות כמו דאמרינן בבכורות (דף מ"ט) ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול. רק יש לחלק דהכא הוי בחזקת חיובא ובחזקת חיובא מסקינן בחולין (דף קל"ד) דצריך ליתן אבל לא דדמי לאיסור. ועיין בתוס' ב"מ (דף נ"א)]

ומה שהקשו האחרונים מהא דפסק ובסי' רנ"ח) המפריש סלע ואמר ה"ז לצדקה ואמר על אחר וזה גם השני צדקה. אהא שפסק (בסי' רנ"ט) דהיורשים פטורים מספק אפשר לו' שהדין (שבסי' רנ"ח) הוא מהרמב"ם שכתב (בפ"ח מה' מתנות עניים) וזה לשונו המפריש סלע ואמר ה"ז צדקה ולקח סלע שניה ואמר וזו הרי שניה צדקה עכ"ל. ולא מחמת דס' לחומרא פסק הרמב"ם כן אלא משום דהרמב"ם אזיל בשיטת הגאונים דכל את"ל פשיטותא היא. ובנדרים (דף ז'). אמרינן את"ל קאמר את"ל דיש יד לצדקה יש יד להפקר או לא וע"כ פסק דיש יד לצדקה דהוי כמו פשיטותא דיש יד לצדקה וכן פסק לגבי פיאה (מה' מתנות עניים פ"ב הי"ג) וזה לשונו וכן בעל השדה שהפריש פיאה ואמר ה"ז פיאה וגם זו או שאמר ה"ז פיאה וזו הרי שתיהן פיאה עכ"ל. והתם נמי פשיט מהאי את"ל דאין היקש למחצה וכי איתקש לקרבנות איתקש בין לבל תאחר בין לידות כמו דאיתא בגמ' (שם) דליכא למימר דבפיאה פסק נמי מס' לחומרא דיש יד לפיאה דהא זהו חומרא דאתי לידי קולא דאתי למיפטר ממעשר. ובכה"ג אמרינן בספ"ד דפסחים (דף נ"ז) בן בוהין נתן פיאה לירק כו' אמר להם בני השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעושר לא מפני שעינו צרה אלא שאמרו חכמים אין נותנים פיאה לירק וכתבו התוס' דהא דאינו פטור מן המעשר מטעם הפקר משום דבעינן שיהא הפקר לעשירים כעניים כשמיטה. אלמא דאם אין בו דין פיאה מתחייב במעשר. וא"כ אם מטעם ס' לחומרא פסק הרמב"ם דיש יד לפיאה היה להם לעשר מס' אלא ודאי דלאו מטעם ס' פסק דיש יד לפיאה אלא מטעם דכל את"ל פשיטותא הוא [ויש לדחות ועיין בפ"ק דנדרים (דף ז') מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פיאה עושה ובב"ק (דף כ"ח) מאי זה וזה פיאה לפוטרן מן המעשר] והוא הדין לגבי צדקה דבחד בעיא בעי להו וחד טעמא הוא אם אתקש לקרבנות לבל תאחר או לכל מילי איתקוש דהיינו לענין ידות ג"כ ואיפשיט דלענין ידות נ"כ. אבל בעלמא בס' מתנות עניים סובר הרמב"ם ג"כ דס' ממונא לקולא וע"כ פסק הרמב"ם בבעי' (דף קמ"ח) דחילק כל נכסיו לעניים דמחזיק לעצמו (בפ"ח מה' זכיה ומתנה ה' י"ט) ומכל זה נתברר לנו שבס' צדקה אינו צריך ליתן לעניים ומחזיק לעצמו רק היכא דאיכא חזקת חיובא כמו דאמרינן בחולין (דף קל"ד) [אך שקשה לי קצת מה שכתב הרמב"ם בריש הלכה זו. וזה לשונו בעה"ב שנתן פיאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר פיאה זו וזו פיאה. דאמאי לא כתב הרמב"ם מאי דמסקינן בב"ק (דף כ"ח) דפריך הגמ' התם ואי אמרת עביד אינש דינא לנפשיה לנקוט פיזרא וליתוב ומשני אמר רבא מאי זה וזה פיא' לפוטרן מן המעשר וכתב רש"י דאף פיאה הנשארת הפקר היא חשיבה ופטור מן המעשר ואמאי לא הביא הרמב"ם הא דמסקינן דלא הוי פיאה רק לפוטרו מן המעשר

ואגב ראיתי להביא מה שיש להקשות על מה שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ב מה' תרומות ה"י) שכתב הרמב"ם הלקט והשכחה והפיאה של כו' חייבים בתרומות ומעשרות אלא אם כן הפקיר וכתב ע"ז הרב המ"ל ויש להסתפק בהא דקיי"ל דפיאה פטורה מן המעשר אם פטור משעה שהפריש או דילמא לאחר שזכו העניים ונ"מ דאם הפריש ובא עשיר ולקח כו' ומסיק דכללו של דבר כל שלא בא ליד העני דזכי ליה רחמנא חייבת וכתב עוד דלא תקשה מהא דתנן שיבולת של לקט שנתערבה בקציר דצריך להביא ב' שיבלים דשאני לקט מפיאה שתלוי בדעת של בעה"ב ע"כ

והנה בלקט הוא גמרא ערוכה בפ"ה דתמורה (דף כ"ה) אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר לקט הוי או הפקר הוי לקט הוי שכן קדושתו בידי שמים או דילמא הפקר הוי כי' א"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אלמא דקדוש מיד בשעת נשירה. וכן בירושלמי פ"ז דפיאה הדא אמרה פרט בנשירתו קידש הדא פשיטא שאלתיה דאילפא דאילפא שאל לקט בנשירתו מהו שיקדש אלמא דזה ודאי דאם הגיע לארץ הוי לקט. ותמה אני על המ"ל שלא הביא גמרא ערוכה

וכן מה שנסתפק בפיאה נמי דראייתו שהוכיח שם מהא דלקט שכחה ופיאה חייבת בתרומות ומעשרות משום דלא אפקיר אלא אדעתא דישראל הא התם כולהו מתניי' לקט ושכחה ופיאה ועוד דמהסוגיא דב"ק (דף כ"ח) שהבאתי מוכח דהפטור הוא משעת הפרשה (ועיין בירושלמי פ"ו דתרומות על הא דתנן אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה. וחכמים מתירים ר"ש בן לקיש אמר אמר להן על תרתין אחריניתא למה מפני שיש בה זיקת תרומות ומעשרות כו' לית הדא פשטא שאילתא דאילפא כו' ע"ש) וראייתו שהוכיח יש לדחות בכמה גוני עכ"פ מהסוגיא דב"ק מוכח בבירור שהפטור הוא משעת הפרשה ויהי' מזה עוד נ"מ לדינא אם הפריש פיאה ולא היו עניים למשקל דלוקח בעה"ב לעצמו כמו דאמרינן בחולין (דף קל"ד) דלוי זרע בכישר ולא הוה ליה עניים למישקל אתא לקמיה דר"ש א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים וא"כ לוקח בעה"ב לעצמו ולפי מה שביארתי דהפטור הוא משעת הפרשה וא"כ יהיה פטור מן המעשר ויש להאריך בזה עוד. ועיין ביו"ד (סי' של"ב ס"א) לקט שכחה ופיאה אם אין עניי ישראל מצוים שם א"צ להניחם וכתב הש"ך שאינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ובח"ל הם דרבנן עכ"ל. ואינו מובן דהא בחולין (דף קל"ד) מרבינן מקרא דלעני ולגר תעזוב אותם