אם למקרא, ויקרא יז

ואל פתח אהל מועד. רבים חשבו שאזהרה זו באה למעט כל מה שאפשר מנהג הקרבנות, כי בהיות רק מקום אחד הוא לבדו מוכשר להקריב בו, בהכרח לא ירבו המקריבים לסבות שונות אם מפני דוחק המקום ואם מסבות אחרות — והחושבים כזאת שגו ברואה, וטעו בכפלים — הטעות האחד שלא ראו דברי הכתוב מבוארים ומפורשים יתנו עדיהן כי טעם התיחד המקום הזה בלבד הוא להרחיק ישראל מלהקריב את זבחיהם לשעירים, והטעות השני שאלו ראינו תורת משה תשקיף בכל מצותיה לתכלית זה, ר"ל בטול הקרבנות או המעטתם החרשתי, ואולם אין הדבר כן כי הרבה יותר מדאי העמיסה על הצבור והיחיד חובת הקרבנות על כל דבר פשע, ודבור או מעשה שיהיה, מלבד מתנות ונדרים וכיוצא, ואין לתור אחר טעם אחר זולת מה שנזכר בתורה רק חובה עלינו להרחיבו ולומר שלהיות שאין העבודה מקובלת ומרוצה אם לא בהתקיים בה תנאים הכרחים ומעשים קודמים, ומאוחרים, המכשירים אותה, הוכרח נותן התורה ב"ה להזהיר שלא יקריבו הקרבנות אם לא במקום מסויים ומפורסם תחת השגחת כהני ה' המבדילים בין טמא לטהור, ויפה כחם שלא להטיל שמץ פסול בקרבנות הן במחשבה הן בדבור הן במעשה, ומה שפירשה פה התורה השעירים יותר מכל עבודה אחרת שאינה רצויה, הוא להזכיר דבר גלוי ומפורסם הנראה בעליל כי תועבה היא, אבל לפי האמת כל מין הרחקה ושנוי מהמעשים המוזהרים ומהתנאים ההכרחים הוא יקרא עבודה זרה, כי באמת זרה היא ואינה עבודת אלהי ישראל רק עבודת אל זר, או כפי העולה על הרוח — והאומרים הפך זה יביטו לאפלטון שכנראה לא היה רוצה בבטול הקרבנות ונהפוך הוא שגם הוא תכון ידו בספרו התורות X.p.418.ed.Paris. לצוות שלא יהיה ביד כל א' וא' לבנות לו במה לעצמו רק מקדש אחד על שער בת רבים שמה יביאו עולותיהם וזבחיהם לרצון, ובא לתת טעם וכתב "שעבודת הקרבנות לאו מלתא זוטרתי היא וצריכה שרטוט והכנה רבה, וחכמה וכוונה אלהית כאמתה של תורה, על כן לא תיעשה אם לא במקום זובחי הזבח היודעים למלאת את כל התנאים הנאותים להשיג התכלית" — והיה (לדעתי) טעמו כטעם התורה בפנימיות הכוונה כאשר ביארנו.

כי נפש כל בשר דמו וגו'. ראיתי להקראי ר' אליהו בשיצי באדרתו (17) שכתב וז"ל מפסוק וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה היה נראה למעט דם דגים וחגבים אך כשאמר במ"א כל דם, ונתן טעם כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לב"י דם כל בשר וגו' ש"מ שנכללו בזה גם דם דגים וחגבים ע"כ, ושתי טעיות טעה — האחת כי באותה פרשה עצמה שכתוב ואומר לב"י דם כל בשר וגו' כתוב בתחלת הענין איש כי יצוד ציד חיה או עוף, ועליו הוא שנאמר כי נפש וגו' — והטעות השני שאין דם דגים וחגבים בכלל דם שהרי משונים הם בטבעם, ואם נק' דם בלשון ב"א, לשתוף השם בלבד הוא שנקרא, על כן אין ראיה מאומרו דם כל בשר שהרי דם דגים וחגבים לא נק' דם — וכגון זה יש לפרש בצמר ופשתים שהעתיקו רז"ל צמר רחלים.

[השמטה: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. דעת המדקדקים שהוא כמו הפוך נפשו בדמו — ואין צורך — א', שאין הכתוב סובל פי' זה שאם להגיד מהו הדם והדם הוא נושא המאמר היה לו לכתוב כי דם כל בשר דמו בנפשו וממה שכתב כי נפש כל בשר וגו', ראיה כי בא להודיענו מה שהוא בנפש ולא מה שהוא בדם. — ב', ועוד שכבר היה מן הקדמונים מי שאמר שהגוף הוא בנפש ולא להפך (והיא הנפש החיונית) Notre raison seminale contient en elle meme la raison meme de la matiere dont nous avons ete faits ; matiere qu' elle trouve ou qu' elle rend conforme a la nature. Plotin Enncades. ed. Peris. vol. ll. p. 78.]