אלה המצות צט

תמימה שנלך בכיוצא בזה אחר הרוב. שאין הכרעת הבורים מכרעת כנגד היודע. אלא לעולם צריך שיהיו יודעים בתורה ובדיניה. ואע"פ שאינם שוין בחכמה נלך אחר הרוב ומכל מקום אם קבלום עליהם הבעלי דינין בדיני ממונות הסכים שנלך אחר הרוב עיין עליו

עז (ל"ת מו) שלא ילמד חובה מי שלמד זכות תחלה בדיני נפשות שנאמר לא תענה על ריב

(רפ"ג הראב"ד ז"ל משיג)

עח (עשה לב) לנטות אחרי חרוב שנאמר אחרי

רבים להטות

עט (ל"ת מח) שלא לרחם על העני בדין שנאמר ודל

לא תהדר בריבו

שאם ידע הדל או הגדול שהדיין יהדרנו מאיזה טעם שיהיה ילכו כל א' לגזול ולחמוס בפרט למי שהוא בעל עבירה. כי כבר ידעו שיזכו בדין. לכן מפני ישובו של עולם. נצטווינו שלא נשא פני דל ולא נהדר פני גדול. ולא נטה הדין על בעל עבירות. ואין מרחמין בדין וכולם צריכין להיות שוין לפני הדיין בענין הדין ולא יגור מפני איש דא"כ יהיה לאיש זרוע הארץ הפקר לפניו ואת כל אשר יחפוץ יעשה ותגבר יד עושי רשעה בהיות בוטח כי השופט מתיירא ממנו. והואיל והמשפט לאלהים הוא אין לנו לגור מפני איש והיה ה' עם השופט אשר ישפוט בצדק את עמיתו. והיה כצדיק כרשע לעלין הדין כי לא הצדיק רשע כתיב

פ (עשה לג) לפרוק מעל בהמת חברו הרובצת תחת

משאה שנאמר כי תראה חמור שנאך רובץ

תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו. לתקון הישוב ולהרבות שלום בין אדם לחבירו גם משום צער בעלי חיים.. גם מטעם שאם ילך ויניחנו יחידי בדרך אדם בהול על ממונו ויעמוד מתעסק בטעינת משאו ויבא לידי סכנה. והרי מצות פריקה וטעינה הם תחת סוג לא תעמוד על דם רעך. ומטעם זה כלל הרמב"ם ז"ל הלכות אלו בכלל שמירת נפש. ונתנו חכמים שיעור באמרם פריקה בחנם. וטעינה בשכר. ומדדה עמו עד פרסה ובשכר. ומצוה כהלכתא לפרוק ולטעון עם השונא תחלה. כדי לכוף את יצרו. ואל נשמח אל גיל מפלת השונא וכמ"ש בנפול אויבך אל תשמח: