אלה המצות צח

אמנם בדיני ממונות יכול העד ללמד זכות א"ח אבל לא ימנה עם הדיינים. ואלו הם עשרה סוגים שמנו חכמים ופסלו את עדותם. נשים עבדים. קטנים: חרשים. שוטים. סומים. רשעים. אנשים בזוים. קרובים. נוגעים בעדות. ולאידך פירושא זיל גמור כי רואה אני שהמלאכה מרובה. ואם אביא לבאר כל דבר ודבר דרך פרט חושש אני פן חלילה תהיה דבר ה' על הקורא כמשא כבד. ויתרשל מללמוד אפי' עיקר המצוה. לכן אקצר כל מה דאפשר בפרט במצות העתידות ואסמוך על הקורא אם הוא חכם יבין מדעתו ואין לו צורך באריכות. ואם לאו יספיק לו המועט שלפניו ויועילהו לקבל אותו ממה שיהיה מרובה עד"ש דבש מצאת אכול דייך. והי"ת יאמר די לצרות עמו ישראל

עו (ל"ת מה) שלא להרוג עד שיהיו המחייבים יותר על המזכים שנים שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות: ר"ל לא תמשך אחרי איזה רוב שקרה במשפט מות. ולשון המכילתא י"א מזכין וי"ב מחייבין שומע אני יהא חייב. ת"ל לא תהיה א"ר לרעות. ושם אמרו הטייתך לטובה ע"פ אחד. ולרעה על פי שנים. וכולם שפתחו לחובה אינו נהרג שנאמר ושפטו העדה. והצילו העדה. עדה שופטת. ועדה מצלת. ומי שלמד זכות לא ילמד חובה בשעת משא ומתן. אבל בשעת ג"ד יכול לחזור ולהמנות עם המחייבין ובדיני ממונות די בשלשה דיינים. ופותחין בין לזכות בין לחובה ומטין ע"פ אחד ומחזירין בין לזכות בין לחובה. ובדיני נפשות אין מחזירין אלא לזכות. חוץ מהמסית שמחזירין לחובה ול לזכות ויש כמה חלוקים בין דיני נפשות. לדיני ממונות. והכל סובב מחמלת הי"ת על האדם שנברא בצלמו. שלא יהרג כי אם אחר הבירור גמור. ושיוציאו הדין לאמתו לפי רוב הדעות והמשא ומתן של חכמים וידועים שהיו נמנין בין בסנהדרי גדולה בין בסנהדרי קטנה. ואזי על פי גבול זה יבא הדין לידי גמר ולא יחזיק כל אחד בסברתו. התורה ירדה אל סוף האמת כי הרבים יסכימו בו יותר מהמיעוט והוא כלל גדול בכל הדברים שאם נפל חלוק בס"ת במלא ובחסר וכיוצא בו נלך אחר הרוב. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו'

וכתב מוהרדב"ז ז"ל שאם יש בין ב"ד של ג' אחד מהם שהוא בקי בתורה ובי"ג מדות שהיא נדרשת בהם. והשנים אינם בקיאים כלל. ואמרו חייב. והבקי אמר פטור אין זו תורה