אלה המצות צז

די לנו שהתורה הסכימה לאוסרם עלינו, להנאתינו ולטובתינו ולבריאות גופינו ונשמתינו

ולכן לאו זה כולל בו כמה דברים ודבר הכתוב בהווה. בשדה. מקום שרוב הבהמות מצויות להטרף. ולכן נאסר אכילתו אפילו כזית מבהמה שטרפה אחת מהחיות הטורפים. או שנולד בה חולי שממית אותה בתוך שנתה. גם שלא נאכל בשר מן החי ושלא נאכל בשר שיצא חוץ ממחיצתו. ומי שאכלו לוקה. ואין זה לאו שבכללות. מהטעם שכתב הרמב"ם ז"ל בשורש התשיעי עיין עליו ותמצא ברור דראוי שילקה על כל אחד מהם

עד (ל"ת מג) שלא לשמוע לאחד מבעלי הדין כשאין חבירו עמו שנאמר לא תשא שמע שוא: מצוה זו מפתח גדול לכל הדינים ולפיכך הוציא אותו הכתוב בלשון שמע שוא. והזהיר את הבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין כמ"ש מדבר שקר תרחק. כי התורה ירדה לסוף הדבר וקרא אותו שוא שוא ושקר ואפי' דבור אחד אסור כמ"ש שמוע בין אחיכם כי אז ושפטתם צדק. אמנם כשכבר נכנסו דבריו של אחד באזני הדיין ודאי יבא להטות הדין. או להרוג באומד הדעת. או לחוס על ההורג וכל כיוצא בזה. כי צדיק הראשון בריבו

עח (ל"ת מד) שלא יעיד בעל עברות שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס: זה פשוט כי מי שאינו חס על עצמו ואינו מדקדק לשמור המצות יעיד שקר. ומכ"ש אם יגיע לו הנאת ממון וכיוצא. ולכן אם עבר עבירה של תורה פסול להעיד מה"ת. ואם מדבריהם פסול מדבריהם (והקרובים פסולים בין לזכות בין לחובה) וא"ת למה לא אמרה תורה בפירוש אל תשת עד רשע מאי אל תשת ידך. וי"ל דהוא אזהרה לעד שלא יצטרף עם הפסול ולא יחזיק את ידו אעפ"י שהוא יודע שהעדות אמת. וגם מזהיר לדיין שלא יקבל עדות הפסול אע"פ שהוא אמת. ואם קבלו מעלה עליו הכתוב כאלו יד הדיין עם הרשע. והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. כדי שהדיין יחקור וידרוש את כל דבר עדות שבא לפניו כדי להרחיק ולהתרחק מהשקר

ועד אחד אינו קם אלא לשבועה. ובדבר תורה אין עד נעשה דיין כמ"ש ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה ומהו שנאמר למות כלומר עד שהעיד בנפש למות. לא יענה דבר אלא יעיד וישתוק. כי לעולם יטה סברתו אחר עדותו