אלה המצות צו

המעותד להם להועיל ולהזיק. ולכן די לנו במה שהוא יאמר את זה תאכלו. ואת זה לא תאכלו. דודאי נדע בו דזה מזיק. וזה מועיל

ומוהרדב"ז ז"ל כתב דקרוב הוא כי לסיבה זו לא נתגלה טעמם. כדי שלא יתחכמו בעלי החכמות לומר אני אכלתי דבר פ'. ולא הזיק לי. או יאמרו דבר פ' לא יזיק. אלא בזמן פ' או למי שטבעו קר. או חם. ויבואו להכחיש התורה. ולהתיר האסור. ולכן נסתם הדבר. כי הוא ית' היודע ועד. שודאי מזיק. וסופו להזיק. ולכן עינינו המה הרואות באה"ע. שיש בהם נמצאים בעלי תחלואים שונים ומשונים גרועים ביותר. מה שאין כן בין בני ישראל על הרוב אם לא על הכל

וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות הואיל והיות הגוף בריא ושלם. מדרכי ה' הוא. שהרי אי אפשר שיבין או שידע דבר בידיעת הבורא. והוא חולה. לכן צוה ית' להתרחק מן המאכלים המולידים חולי בגוף. כי הגוף הוא כלי הנשמה. ואם יחלשו הכלים. לא תוכל לעשות בהם פעולותיה. ופעולת הנשמה היא עבודת הבורא ית'. והרי אתה רואה שקצים ורמשים נפשו של אדם קצה בהם. וכל דבר שהנפש קצה בו. אין ספק שהוא מזיק לגוף ולנפש. ומכאן תבין לשאר איסורי מאכלות כי מולידין עפוש רע. וחולי בנפשות. ומעכבין שלמות האדם. כי בשלמות הגוף על תכונתו. תלוי שלמות הנפש כמו שכתבנו שהוא כדמיון עששית שהדקה תאיר יותר מהעכורה. והכל כפי המאכל שהיא מסתפקת ממנו לפי דקותו. ועל כל המאכלות נאמר והייתם לי קדושים

ומזה שכתבתי יספיק לביאור מה שאסרה תורה בכל השקצים ורמשים. בעוף ובבהמה. ובחיה. וברמש. ובדגים. ובחגבים. ואיסור נבלה. וטרפה. כי הנה כל בהמה שנולד בה חולי הממית אותה לבסוף. הוא בהכרח כי מתחלה יש בה ארסיות. ומוליד חולאים ותכונה רעה בנפש. כי לכל דבר יש התחלה. ואם תודה כי באורך הזמן ימצא ההפסד. מחמת הטרפות. תתחייב להודות כי ברגע הראשון הותחל ההפסד. ואין ספק דכל בר דעת יתרחק מן הנזק ואפי' ממעוטו. ולפי שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין גם התורה אסרה כל מין נבלה וטרפה יהיה כמו שיהיה יסכימו בו הרופאים. או לא יסכימו. הכל חד.