אלה המצות צד

דס"י. שלא נברא כי אם להלל ולפאר ולקדש ולעלס שמו יתברך ויתעלה וזה מהפך הקערה על פיה ובחר מות מחיים התלויים בלשון לכן איש לשון בל יכון בארץ סומכין את ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך. שאתה גרמת לעצמך. ולא לאחר עמך. כי דבריו אלה לא מעלין ולא מורידין ולא עושין רושם למעלה כלל. וקללת חנם לו תבא. כי נפסק חיותו. ממקור הברכה שהוא שם זה יתברך מקור כל הברכות. ולפיכך הסכמת רוב הפוסקים. שאינו חייב מיתה. אלא על שם ההויה ברוך הוא. שהוא שם העצם

ע (ל"ת לט) שלא לקלל לדיינים שנאמר אלהים לא

תקלל. בשם או כנוי לוקה שתים

עא (ל"ת מ) שלא לקלל נשיא או מלך שנאמר ונשיא בעמך לא תאר. שתי מצות אלו מקושרות במצות רל"ח מחשבון הכללי שנצטוינו שלא לקלל לשום אחד מישראל. בין גדול. בין קטן. ואפילו אשה. ואפילו המקלל את עצמו באחד מן השמות. או באחד מן הכנויין. והעדים התרו בו. לוקה. ואם היה דיין לוקה שתים. ואם היה נשיא לוקה שלש. ואם היה אביו שקללו בא' מהכנויין לוקה ארבע. וכן אם קלל עצמו והוא דיין ונשיא לוקה שלש. ובכל לשון חייב. ושמות כל עם לועז שקורין בהן להי"ת. הרי הן כשאר הכנויין. והמקלל בהם לוקה. וארור. בו שבועה. בו קללה. בו נדוי. בו שמתא

מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד. וחייב עליו משום ארבע דברים. הכל מסובב לאהבת האמת והשלום ולקיומו של עולם דהנה המלך והנשיא והדיין ממעמידי העולם הם כדכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. ולפיכך ארז"ל שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואם הרשות יהיה נתון לכל א' לבזות ולקלל את השופטים. יהרס יסוד הדת והמשפט לארץ יפול. כי יהיו דבריו נבזים ובלתי נשמעים. ואיש את רעהו. חיים בלעו. דהנה על הרוב הדיין והנשיא שנאוי לעם. כדמוכח להו במילי דשמיא. וכדי שלא יקומו עליו ויתעוררו מלחמות ולא יעמיד המשפט על תלו. צוותה תורה עליהם

וכן על קללת האב הענישו הכתוב עונש חמור לפי שהוא כפוי טובה דאין בכל המדות גרועה ממנה. דמי יראה כזאת לאביו או לאמו שהביאוהו לחיי העוה"ז וגדלוהו על ברכיהם