אלה המצות צא

אבי אבות הטומאה והנזיקין שבעולם וכמה חללים הפילה ולכן חייבה התורה מיתה עליה. ולא עוד אלא שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו.. אתה מצווה להמיתו בכל מיתה שתוכל דלכך נאמר מכשפה לא תחיה מכל מקום. והוציאו הכתוב בלשון מכשפה לפי שפעולה זו נמצאת בנשים יותר מהאנשים כמ"ש שדבר הכתוב בהווה. ואינו לוקה מפני שאין בו מעשה ועיין במספר הכללי תקי"א. ולפי שהמכשף מזיק את העולם בלתי שירגישו בו לפיכך הזהיר הכתוב לבית דין שלא יתרשלו בדינו. אלא ימיתוהו בכל מיתה דאפשר כעובדא דשמעון בן שטח. שתלה שמנים נשים כשפניות וכו'. ואם עברו ב"ד ולא עשו בו משפט עברו על עשה ועל לא תעשה. מה שאין כן בכל חייבי מיתות ב"ד שאם עברו ולא עשו בו משפט עברו על עשה לבד. ולפי שכל מעשה הכישוף הוא ע"י עישונים וקיטורין. לכן סמך לו זובח לאלקים יחרם וגו' והפסיק ביניהם באיסור כל שוכב עם בהמה לרמוז מעשה בלעם עם אתונו

סג (ל"ת לג) שלא להונות לגר צדק בדברים שנאמר

וגר לא תונה. הוא לשון המכילתא ונכפלה האזהרה לחומר שבה. ובספרי שלא תאמר לו אמש היה עע"ז ועכשו נכנס תחת כנפי השכינה ולפי שהוא מעונה ודעתו שפלה בגרותו החמיר והזהיר עליו מאוד

סד (ל"ת לד) שרא להונות גר צדק בממון שנאמר ולא

תלחצנו. ואמרו בגמרא שהמאנה את הגר עובר, משום לא תונו איש את אחיו. ומשום גר לא תונה. והלוחצו עובר משום לא תלחצנו מוסף על האזהרה שהוא נכלל עם ישראל ור"ל אונאת ממון) ועל שניהם אינו לוקה

סה (ל"ת לה) שלא לענות יתום ואלמנה שנאמר כל

אלמנה ויתום לא תענון. האזהרה הזאת כוללת שלא לענותם לא במאמר ולא במעשה, ויעזור להם בכל דבר דאפשר וכל המרבה הרי זה משובח והמתרשל עובר על לאו זה והמענה אותם אמר הי"ת והרגתי אתכם. אבל אין לוקין עליו והחינוך נתן טעם ע"ע

סו (עשה לא) להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף

תלוה את עמי את העני עמך ולשון מכילתא כל אם שבתורה רשות חוץ משלש וזה אחד מהן ואמרו