אלה המצות צ

נח (עשה כז) לדון בדין טוען ונטען שנאמר, על כל

דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה וגו'. וענין מצוה זו שאם טען על חבירו טענת ממון פקדון. או הלואה וכיוצא בהם. אם הודה חייב לשלם. ואם כפר בכל פטור אפילו משבועה. דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני מי שהוא חיי' לו. (וחכמים מפני תיקון העולם כדי שלא לומר שנתקלקל תקנו שבועת הסת) ואם הודה במקצת או שבא עליו עד אחד חייב שבועה מן התורה. שנאמר כי הוא זה. בעד א' נאמר לא יקום עד א' לכל עון ולכל חטאת אינו קם. אבל קם הוא לשבועה. דחזקה אין העד מעיד שקר. אבל התורה אמרה ע"פ ש"ע יקום דבר. לפיכך אמרה תורה הטל עליו שבועה. כדי שיודה לדברי העד. וכן כשהודה במקצת אמרינן חזקה שהוא חייב לו. ואין לו מה לשלם לכן הטילה התורה עליו שבועה כי היכי דלודי ליה בכוליה. וכל מי שהוא חייב שבועת הסת. ורצה להפך השבועה על התובע. מהפך (וכבר נהגו להפך כל שבועה) והעיקר הוא להודיעינו שלא יהיה הדין נגמר ע"פ ידיעת הדיין. אע"פ שאומדן דעתו יהיה אמת. אין לסמוך. כי אם ע"פ עדים. או שבועה. כמו שיתבאר במצוה פ"ב עמספר הכללי

נט (עשה כח) לדון בדין שומר שכר שנאמר כי יתן

איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו'

ס (עשה כט) לדון דיני שואל שנאמר וכי ישאל איש

מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו

שלם ישלם

סא (עשה ל) לנקום המפותה שנאמר וכי יפתה איש

בתולה אשר לא אורשה וגו'. וקנס זה של חמשים שקל כסף אינו אלא דמי השכיבה לבד אבל חייב לתת בושת הנערה ופגם המשפחה. הכל לפי חשיבותה. ואין דין זה נוהג אלא כשאירע הדבר במקרה. אבל אם הוא רגיל בכך הרשות ביד ב"ד לדון בו כפי צורך שעה לקנוס אותו קנס חמור כדי לעשות הרחקה גדולה מענין הזמה. ולדעתי חייב כרת משום נדה

סב (ל"ת לב) שלא להחיות מכשף שנאמר מכשפה לא

תחיה ואמרו רבותינו ז"ל למה נקראו שמם כשפים שמכחישין כח פמליא של מעלה. ודע כי העבירה הזאת