אלה המצות פט

הגמרא משמע דדוקא לענין הכפל הכתוב ממעטו. אבל הקרן אפילו הקטן חייב לשלם.. והרמב"ם ז"ל כתב דכל דבר התלוי בבית דין. יש לו עיקר בתורה. ולכן כתב דראוי לב"ד להכות לקטנים כפי כח הקטן על הגנבה. כדי שלא יהיו רגילין בה. כי סוף סוף הדבר בא לידי שפיכות דמים. ולכן חובה על הגדולים להודיע את הקטנים ואת ההמון הדומים מה שאינם יודעים בחומר איסור הגנבה. דאסורה לכל אדם מן התורה ואין להקל בה כל עיקר בפרט האיש הישראלי שהקב"ה חש וחס על כבוד עמו. וכדי שלא יאמרו אה"ע לישראל. לסטים אתם. פתח בבראשית. וכח מעשיו הגיד לעמו כדי שיהיה להם בטחון בו. ולא יבואו לזלזל בכבודם שהוא כבוד שמים. ודעהו דראשית ביכורי כל הקפיד הקב"ה על איסור הגניבה וגזילה דיש בכלל איסורו איסור ע"ז. דהרי הגנב מכחש אלוה ממעל. ולפיכך סמכינהו קרא לא תגנוב ולא תכחשו דוק והארך בחומר איסורו

נה (עשה כד) לדון בנזקי מבעה והוא הנקרא מבער

והוא הנקרא תולדות שן ורגל שנאמר כי יבער איש שרה או כרם ושלח את בעירה ובער

בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם

נו (עשה כה) לדון בנזקי האש שנא' כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה

שלם ישלם המבעיר את הבערה

נז (עשה כו) לדון בדין שומר חנם שנאמר כי יתן איש אל

רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש. טעם מצוה זו ומצוה נ"ט מבואר דשומר חנם שאין לו הנאה כלל. יהיה פטור מהכל. אבל יתחייב בפשיעה משום דדמי למזיק בידים. ושמר שכר והשוכר שיש לו קצת הנאה חייב בגנבה. לפי שהם קרובים לפשיעה ופטור מן האונסים. דמאי הוה לים למעבד. ושואל שכל ההנאה שלו מתחייב בכל. חוץ מכשמחה מחמת מלאכה דלאו לאוקמה בכילתא שייליה. ונקוט כללא זה בידך כי נושא שכר והשוכר דין אחד להם פטורין מן האונס. ונשבעין וחייבין בגנבה ואבדה. ושומר חנם נשבע על הכל. וחייב על הפשיעה, ואם בעליו עמו. לא ישלם. ואין השוכר רשאי להשכיר ולא השואל רשאי להשאיל. ודין השומרים אינו נוהג אלא במטלטלין אך לא בהקדש ונכסי גוים: