אלה המצות פח

וכן המזיק הרביעי הוא האש. והשולח את הבער'. חייב לשלם מה שהזיק אשו. כי האש על ראש רשעים תחול אמנם בסיבתם נאכל גדיש או הקמה. כדכתיב כי תצא אש וגו'. וכל התכלית לפי פשוטו מבואר מן השכל. שצוה על כל אלו לתיקון הישוב. ולהעמיד הדין והמשפט שלא יזיק איש את חבירו לא בגופו. ולא בממונו. ואפילו ע"מ לשלם אסור. ולהיות התם משלם חצי נזק. הוא מטעם שהבעלים לא פשעו בשמירתו. דרכי התורה הם דרכי נועם ועשתה פשרה ביניהם ולפיכך הוא קנס

נב (ל"ת לא) שלא לאכול בשר שור הנסקל שנאמר ולא יאכל את בשרו. מלקות

נג (עשה כב) לדון דיני בור שנאמר כי יפתח איש בור

נד (עשה כג) לדון דיני גנב שנאמר וכי יגנוב איש שור או שה. (רל"ט הראב"ד מגמגם על זה). ענין איסור הגנבה הוא פשוט ומבואר. שכל הגונב ממון אפילו של גוי עובר בלאו. כשגנב שוה פרוטה ופחות מזה אסור ואין לוקין עליו לפי שניתן לתשלומין. והגנב חייב לשלם כפל. ואם גנב שור משלם חמש. יש אומרים משום שבטלו ממלאכה. וי"א דהתורה חסה על הגנב שטרח להוליך השה על כתפו. ולפיכך אינו משלם אלא ארבע אם טבח ומכר

ועוד יש טעם הגון באיסור הגנבה לחייבו קנס לפי שהוא מכחיש השגחתו ית' בפרטי בני אדם שהוא הזן את הכל ומפרנס אותם תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה. כי אין מעצור לפניו ית' להכין לעורב צידו: ואם הגנב הזה היה בוטח בה' ית'. כי רב כחו. ויעזוב אליו יגיעו. ודאי לא יחסר לחמו. אם כן בהיותו מחזר אחר הגניבה. הוא עושה עין של מעלה. כעין עין של מטה. שאין בו השגחה. לפיכך חייבו הכתוב קנס

ואם במחתרת ימצא הגנב אין לו דמים דהרי אם יבא בעל הבית להציל ממונו יעמוד עליו ויהרגהו. ולפיכך אמרה תורה הבא להורגך השכם להורגו. ועל זה ודאי סמכו כל מלכי ארץ לחייב מיתה לגנב

ועיין מ"ש לקמן במצוה תקס"ח זכרון דברים אלו שהן מישובו של עולם. ויש נפקותא ג"כ לענין דינא. כמ"ש בלקט אבן העזר דף צ"ב עיין עליו. דכתבתי דאפילו לקטן. מסוגיית