אלה המצות פ

וצריך להשוות אותו לעצמו. והאדון חייב במזונות אשתו ובניו. ובשביעית יצא לחפשי עד שהגיעו לומר עליו כל הקונה ע"ע. כקונה אדון לעצמו. כל זה לקבוע בנפשותינו מדת הרחמנות והחסד לכל מי שמשועבד תחת ידינו שלא לרדות בו בפרך. וזכור נזכור כי גם אנחנו עבדים היינו לפרעה במצרים. ויוציאנו ה' אלהינו משם בתורת חסד. כמו שעתיד לעשות בגאולה העתידה. ולפי שהוציא אותנו משם ברכוש גדול. לזה צוה להעניק לע"ע כשהוא יוצא לחרות כי הוא היה עובד ביום ובלילה הרי במצוה זו זכר למעשה בראשית שהם ששת ימי המעשה. וזכר לזה אין מוכרין אותו יותר מש"ש. ולפי דכתיב וינח ביום השביעי צוה דבשביעית יצא לחפשי חנם. כדתנן בס' יציר' לפיכך חיבב כל השביעיות תחת כל השמים. וכן ארז"ל ודי לו בעונש הכתוב המורה לנו דעבירה גוררת עבירה. דמאחר דהוא תפס אומנות העבדים דסתם עבד גנב כדתנן מרבה עבדים מרבה גזל. בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. ולפיכך התירה תורה אפי' לכהן שימסור לו רבו שפחה כנענית כמפורש בהרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות עבדים (ובלקט שלי על דברי הפוסקים כתבתי בדברי מהרש"דם ז"ל בחי"ד סי' קצ"ג צל"ע במה שרצה להוכיח ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות א"ב פ"ה העבדים שהוטבלו לשם עבדות וכו' עי"ש דמשמע מדבריו דליכא איסור תורה גבי שפחה. דאל"כ לא היה מתירה לע"ע ואנכי לא ידעתי דהא ממ"ש בפ"ג דהלכות עבדים מוכחה מילתא אפכא דאע"ג דשפחה כנענית מדאורייתא היא אסורה לכהן משום זונה הותרה לו בימי עבדותו. וא"כ אף אנו נאמר דלעולם שפחה אסורה לישראל מדאורייתא. ואפ"ה חדוש הוא שחדשה תורה להתירה לע"ע. בדרך קנס כאמור. ומנא ליה למוהרש"דם ז"ל להוכיח דליכא איסור תורה גבי שפחה. מלשון הרמב"ם ז"ל. בפרט דבפ"ק דקדושין איבעיא להו ע"ע כהן מהו שימסור לו רבו ש"כ חדוש הוא. ל"ש כהנים ול"ש ישראל או דלמא שאני כהנים הואיל וריבה בהם וכו' א"כ משמע דש"כ אסורה לישראל מן התורה אלא שחדוש הוא שהתירה תורה לע"ע עי"ש דאין כאן מקום להאריך) ונחזור לענין שאנו בו דמדה כנגד מדה לא בטלה. כי סוף סוף האשה וילדיה הם לאדוניה עבדים גנבים כמוהו. וכדי שלא יטמע בשפחה. גזרה תורה שיצא בשש. ואם אינו רוצה לצאת אזן ששמעה בהר סיני וגו'. לכן