אלה המצות עו

אשת עמיתך לא תתן את שכבתך לזרע. וארז"ל אין ניאוף אלא באשת איש. ופסוק לא תנאף היא אזהרתו. ויש בו שלשה דינין חלוקים. הנואף את אשת איש גמורה שניהם בחנק. הנואף את הנערה מאורסה שניהם בסקילה. והנואף את הנערה המאורסה שהיא בת כהן היא בשריפה והוא בחנק כדינו. וגם מצוה זו השכל מחייבה כי טעמה ונימוקה עמה. עד שאמרו כי הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות כמו שמפורש במדב"ר פ"ט עי"ש. מה גם כי ע"י הניאוף אדם לא יכיר את קרובותיו האסורות עליו ויבא הדבר להיות האח נושא את אחותו. והאב את בתו. והממזר יכה את אביו בחושבו שאינו אביו. ויכה את מי שאינו אביו. ודאי. או יקללנו. ומחמת שהב"ד חושבין שהוא אביו ממיתין אותו שלא כדין. וכן בהפך. גם בזה יש גזל וחמס דמלבד שהוא גוזל אשתו מתחתיו. ועבירה זו היא סבה לאיבוד כמה נפשות שיבואו לידי רציחה. וכמה תקלות דהנה גם כן יש גזל ממון שמעביר נחלה מזה לזה וכדאיתא במ"ר ומעלה בו מעל. מעילה כפולה שמעלה בו בנפשות ובממון שהביאה זו נפשות אחרות לקחת לו ממונו. ואמרו בתנחומא קשה כח הנואף שהוא מרשל כח השכינה. הא כיצד הזכר נגמר' צורתו לסוף מ"י. והנואף בא עליה. וכביכול הקב"ה עומד ותוהא של מי אצייר לזה. צורת האיש. או צורת הנואף. וכביכול צור ילדך תשי. מש כח הצייר. ומצינו שוותר הקב"ה על הע"ז. ולא וותר על העריות כן ירמיה צווח לפני האלהים. בימי מנשה עשו ישראל רעות יותר מהם. לא החרבת אותם אלא בימי הה"ד מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו' י א"ל הקב"ה בימי מנשה אע"פ שהכעיסו אותי היו הבנים בני אבותם. עכשיו בני זמה הם. הה"ד כי אויל עמי וגו' מה כתיב בסוף הפרשה סוסים מזויינים וגו' אע"פ שעברו על המצות כולן וכפרו בהקב"ה כמ"ש כחשו בה'. הוא מאריך אפו ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דין שכן כתיב אחריו העל אלה לא אפקד בם נאם ה' וגו'. אמר הקב"ה על הכל אני כובש. ועל הזמה אני כועס הריני מוסרן למלכיות. הה"ד עלו בשרותיה וגו'. איתא עוד שם במדרש במ"ר לא יראה בך ערות דבר וגו' מהו כי ה' אלהיך אמר להם משה לישראל הוו יודעין שאין הקב"ה מייחד שמו בישראל שהוא נקרא אלהיך. אלא בזמן והיה מחניך קדוש. ואותה שעה הוא משרה שכינתו ביניכם. והוא מציל