אלה המצות עה

צועקים אלי מן האדמה וארז"ל דמו ודם זרעיותיו. וכתיב. ולא תחניפו את הארץ כי הדם הוא יחניף את הארץ ואמרו רז"ל כל מי שהוא שופך דמים מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט את הדמות והביאו משל על זה. דאפשר מפני זה נקרא הרוצח. שופך דמים מיעוט דמים שנים. למטה. ולמעלה שמכריח דמותו של מעלה בקום עשה. כי הממעט בפריה ורביה. הוא ממעט. בשב ואל תעשה. וזה מבטל בפועל. הכוונה האלהית. שהיא חפצה בישובו של עולם. ותופס אומנותו של עשו. שנאמר בו ועל חרבך תחיה. ומפני חומר הרציחה החמיר עליו הכתוב ולא תקחו כופר לנפש רוצח בלשון רבים. שלא יקחו כופר ממון למטה. ולא כופר מעשים טובים למעלה. והיא המצוה מחשבון הכללי תי"ב. גם מפני חומר שבה חייב מיתה לההורג את עבד ואם הוא שלו הרי הוא בדין יום או יומים דאע"פ שגופו קנוי לו אין נפשו קנויה לו ומי שהרג עבדו של חבירו אינו בדין יום או יומים. לפי שאצל עבדו אמדינן דעתיה שאין אדם רוצה להפסיד כספו וכשעמד כיום או יומים סימן שלא. הכהו מכת מות. ולפיכך לא יומת כי כספו הוא. ובעבדו של חבירו דליכא אומדן דעת זה מחייבינן ליה. ובעיקר דין הרציחה יש להסתפק דהואיל והרוצח הוא חמור כל כך. למה היה עונשו בכתוב בחנק. שהיא הקלה מכל הד' מיתות ב"ד. ועד הנה לא מצאתי לפי הפשט תירוץ נכון על זה. רק מ"ש דלפי שהרציחה נעשית בכמה דרכים. בסייף. או באבן או זורק אותו מן הגג או כבש עליו במים. או באש. וכיוצא בזה. ולקבוע מיתה בכל רוצח. כפי מה שעשה. לא היה אפשר. דאין לנו אלא ארבע מב"ד. ולפיכך השוה הכתוב מיתתו בקלה כי אל דעות ה' וגו' ודוקא

ומצאתי ראיתי בסמ"ק להרמב"ם ז"ל במל"ת מצוה רפ"ט דכתב ז"ל הזהיר הדיין שלא להרוג נקי וזכאי והוא אומרו לא תרצח. ובמנין המצות בספר הי"ד כתב סתם שלא להרוג נקי שנאמר לא תרצח. ומדסמכו בסמ"ק בתוך מצות הדיינים נראה דדעתו לומר לא תרצח כפשוטו. ובכלל לאו זה נכנס הדיין שלא יהרוג נקי. ומאי דנקט סתם הוא למעוטי המינין והאפיקורסים דלאלו מורידין ולא מעלין וכ"כ הרב בעל החינוך זללה"ה

לה (עשה כא) שלא לבא על אשת איש שנאמר לא

תנאף. (ואיכא דילפי לה מקרא דכתיב. ואל