אלה המצות עג

הנבשע לשוא או לשקר. מכחיש מציאותו ואומר לא הוא. לפי שכונת השבועה לאמת דברו במי ששמו אמת. ואם הוא משקר הרי הוא כמי שמכחיש אמתתו. שכן היה דרך עע"ז הראשונים ביודעם כי הבל המה מעשה תעתועים. היו נשבעים בו לשוא ולשקר בכל שעה. כמה דכתיב ובטוחות למרגיזי אל. אשר הביא אלוה בידו. מזומן לישבע בו

ואמרו עוד מה בין נדר לשבועה שבועה כנשבע במלך עצמו נדר כנודר בחיי המלך וכבר ידעת כי הוא ית' וחייו אחד. כי לא תמצא לעולם שיאמר חי השם. כמ"ש חי פרעה. לפי שהוא וחייו אינן אחד. אבל בשם ת' לעולם הוא אומר חי השם לפי שהוא חי לעולם ולעולמי עולמים אין קץ ואין תכלה לשנותיו כמ"ד אתה הוא ושנותיך לא יתמו. ואין חייו נפרדים ממנו. ועמ"ש בפרורי פת קמ"ח אשר לי על ספר דניאל ע"פ וישבע בחי עולם דשם הוכחתי דצ"ל בחי בצירי ולא בפתח. ומן הראוי כמ"ש שם יש לסיים בברכת ב"ש וישתבח חי בצירי אמנם שאין לי לשנות מקבלת הנוסח שקבלו אבותי ורבותי שקבלתי מהם חי ולא חי. וכל זמן שיש פנים צהובות לגרסא זו. ויש לה סמוכות כאמור כל המשנה בדניאל לקרות בחי בפתח. ובברכות בצירי. ידו על התחתונה. ולדעתי משתקין אותו. למען לא ירים איש את ידו לשנות בשום דבר מטבע שטבעו בו חכמים ראשונים דעדיפי מנביאים

לא (עשה יג) לקדש יום השבת שנאמר וכור את יום

השבת לקדשו. (ורוצה לומר זכרהו על היין בכניסתו וביציאתו. והיינו הבדלם לדעת הרמב"ם ז"ל. וטעם היין בכניסתו היינו לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה. לפי שהוא סועד ומשמח. ומטעם זה אמרו. דאם הפת חביב עליו יותר מקדש על הפת. משמע דבחביבותא תליא מילתא. כאלו המלך בא להתאכסן אצלו ושמח בו שמחה רבה. ואין שמחה אלא ביין. וכן ביציאתו שהמלך הולך לו. ובא זה ללוותו והוא עצב לפי שהלך מאצלו. וקשה עליו פרידתו עד מות. וצריך לשמח את נפשו להשיבה אליו בריח טוב שהנפש נהנית בו. משום דאזלה לה נפש יתירה. ולכן צריך להבדיל על היין כמ"ש ויין למרי נפש. וכן ארז"ל אין מבדילין אלא על היין. וחכמים שהקלו ודאי במקום שאין יין מצוי סמכו על רישיה דקרא תנו שכר לאובד. וזכור אל