אלה המצות מח

שי"ן ה"ה צא וחשוב שעולה כמספר לוחו"ת מלא, ומספר מש"ה רבינ"ו עולה תרי"ג. זהו משה רבינו היינו תורה שבכתב. וישרא"ל הם תשבע"פ ויש רמז ע"ז בדרז"ל בקרא דאכתב להם רובי תורתי שאלמלא ישראל לא חטאו. לא היו צריכין לכתיבת תורה שבע"פ. ולכן רצה משה להראות ענותנותו. שעם היות שהוא מלא בלוחות המלאות כל נסתר ונעלם. עכ"ז כתב לחת חסר. ללמדך שאין לו העדפה על ישראל וכולם שוין לטובה. ורוב מנין של ישראל, הוא הגורם לו כל הכבוד הזה. כמ"ש בדברי רז"ל דוק והארך

הנה כי כן אדברה וירוח לי וטרם כל אברך את ה' אלהי אבותי אשר מיום היותי עזרני. ולא עזבני. יסור יסרני. ולמות לא נתנני. ועוז וישע אזרני. זאת ועוד אחרת בשנת תע"ג זכני וזה יצא ראשונה. כי בשפתי ספרתי כל משפטי אלה המצות. ערוכות וספורות. במספרם כמשפטם. וסדר נתינתם בכתיבתם בתורה. לעיני כל ישראל בראשית נמי מאמר סתום. מאמר פתוח. לא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהם ה' חפץ. למען צדקו. יגדיל תורה. הגדיל לא נאמר. אלא יגדיל. להורות כי זאת חקת התורה. בראשית ברא מצות ה' ברה. לא תוהו בראה. לשבת יצרה. אז ראה ויספרה. ועל ידי מונה לבני ישראל מסרה. וכפל בה האזהרה. בזכירה ושמירה. כי אלה מספרם לכל בהם חיי רוחי. יום לשנה יום לשנה. ימי שנותינו בהם אספר כל עצמותי אחת הנה ואחת הנה למצוא חשבון וחברת אל האהל. והיה אחד. זו תור"ה וזו שכרה. שומר מצוה. לא יראה דבר רע ויזכה להיות מבני היכלא דמלכא עילאה. כי על זה אין להוסיף אז יקרא וה' יענה

אי לזאת רבים אשר אתנו התאוו תאוה לעינים. באומרם אלי כל היום מי יראנו טוב זה פעמים. בשיתי שומי שאשית אני עיני ולבי. על כל מצוה ומצוה. וכדי שלא תעמוד ערומה. בפני הקורא. כהלכתא בלא טעמא. אעשה לה כתנות אור. ואלביש אותה מחלצות ולא אתבושש. בתוספת פסקי הראש. הבאים על פסקי התוספות. כי דבר בע"טו מה טוב. ומה נעים שבת אחים גם יחד לרבות דיש בזה הידור מצוה, ושיהיה תחלתו. כעין סופו. דסוף דבר הכל נשמע. את האלהים ירא. ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. וראשית חכמה יראת ה' וגו':