אלה המצות לג

(וכמ"ש בעלי התו' ברוש כתובות ד"ה ד"ה עד שיסתם הגולל שהוכיחו דהוה ניחא להו לרבנן לאפסוקי הלכתא למשיחא. כדאמרו בסנהדרין דכ"א. לענין בת כהן שזינתה, וההיא דפגל בדבר הנעשה בחוץ דאיתא בזבחים פ"ד. ובפ"ק דיומא די"ג. על שאלת כיצד הלביש משה לאהרן כו'. דהקשו שם מאי דהוה הוה. ולעתיד כשיבא אהרן ובניו. יבא משה עמהן. והיתה תשובתם דחובה עלינו לחקור על זה. ועל כיוצא בהם למיסבר קראי שיהיו מיושבים, על מכונם: א"נ מטעם דרוש וקבל שכר דאלת"ה כל שחיטת קדשים לא הוה להם למתני. כמ"ש אביי שם. וכמ"ש רב יוסף בזבחים)

הלא זה הדבר אשר העירני כאיש אשר יעוררוהו משנתו לזכות את הרבים ולכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים וכאשר בינותי בספרים וראיתי לרבותינו האחרונים ז"ל, שכל אחד לפי הרחבת שכלו. אזן ותקן ובירר לו מנין בפני עצמו. כי יש מהם שמנו אותן עפ"י עשין ולאוין לא זו אף זו, זה אומר בכה. וזה אומר בכה. לאפיק חדא. ולעייל חדא. ולא ראי זה כראי זה. ולכל אחד ואחד יש לו סמוכים מן התורה לצדק חשבונו. אז עלה בדעתי לסלק את ידי מאופן זכיה זו כי גלוי וידוע לפני בורא עולם מכיר אני את מקומי. ואם בארזים נפלה שלהבת השגיאה מה יעשה אזוב ארץ כמוני איש נודד מקנו. כצפור נודדת מן קנה ואי צפורי אתעקרו מאתרוייהו לא ידעו לאן טאסן. ועלי הדיין נאמן כי דחיות הזמן. הם הגורמים לי כי ארשת שפתי אין אתי. ותושיה נדחה ממני. להוציא כלי שלם לידי פועל. כאשר היה עם לבבי. וסוף דבר רפו ידי כאשר ראיתי לאחד קדוש מדבר בצדקה. הוא האלהי הרמב"ן זלה"ה. במ"ש בחיבור השגותיו על הרמב"ם ז"ל וז"ל ובאמת שחשבון המצות הוא דבר אשר אני חושד בו את כלנו. ומניח אני ביאור אמיתותו במחשבתי לפי שהניחו לו כל הספקות. ונאמר בו אנחנו מ"ש השלמים בעלי חכמה אליהו עתיד לפרש פרשה זו. אז אמרתי תנחמני אר"שי דאפשר שגם לזה כיון התנא האלהי הרשב"י ז"ל. כי רוח ה' בקרבו. במאמרם ז"ל עתידה תורה שתשתכח מישראל שנענה ואמר ח"ו שתשתכח תורה מישראל. אלא ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד שלדעתי כונתם ז"ל היתה על מנין תורה שהן המצות דבגמטריא הכי הוי שתשתכח מישראל דהיינו מההמון הישראלי כאשר בעו"ה עינינו המה הראות. לקצת מבני עמינו