אלה המצות רפו

שפתים דחסימה הוא מעשה. שהרי בכח דיבורו בא לכלל מעשה. ולפיכך המימר הוא לוקה שהרי הוא ע"י דבורו עושה מעשה שנתפסת הבהמה בקדושה מש"כ מי שהולך רכיל שברכילותו הוא אינו עושה מעשה. אלא המקבלו הוא שילך ויכה לאותו שאמרו לו עליו שדיבר סרה כנגדו ואנו צריכין כדי להלקותו שיהיה הוא עושה המעשה שכן כתוב והכהו כדי רשעתו ולא רשעת חבירו שנמשכה מכח רכילותו וכיוצא)

תקצז (ל"ת שנט) שלא תנשא היבמה לאיש זר ולא יבא איש זר עליה בעודה זקוקה ליבם שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה. (והאשה שהיא ראויה לייבום נקראת זקוקה לייבם. ורשות היבם נקראת זיקה)

תקצח (עשה רלט) להיות היבם נושא את אשת אחיו מאביו כשמת ולא הניח זרע שנאמר ובן אין לו יבמה יבא עליה. ולקחה לו לאשה ויבמה. (ומן התורה אינו צריך לקדשה שזו היא אשתו שהקנו לו מן השמים אלא יבא עליה וכתובתה על נכסי בעלה שמת ומד"ס שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה כדין קדושין דעלמא וזהו הנקרא מאמר שאין המאמר קונה בה קנין גמור כמו הבעילה שהרי אין היבמה נתרת לזר אלא אחר בעילת היבם או אחר חליצה אבל הגט פוסלה לייבום ואינו מתירה לזר אמנם כשבועל אותה אחר המאמר מבלי שיקדים לו דבר אחר הוא הנקרא מאמר כשר ואם קדמו גט או חליצה בין בין וכו' ה"ז נקרא מאמר פסול כמבואר בפ"ה מהי"ב. ואמרו עוד ובן אין לו עיין עליו כלומר שאחד בן ואחד בת או זרע שלהם בין מאותה אשה שמת תחתיה בין מאשה אחרת ואפילו זרע ממזר או עע"ז פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום חוץ מבן השפחה והנכרית שהם עבדים ועכו"ם שאינם זרעו אותן בנים כאלו אינם פוטרים את האשה וכאילו אינם בעולם ובן מזרע מהסוג הראשון שאמרנו כיון שהוא ודאי בן קיימא לדעת התורה ביציאתו חי מרחם אמו ולדעת רז"ל עד שיודע שכלו לו חדשיו ונולד לטח"ג אפילו שלא חי אלא שעה אחת אחר מיתת האב פוטר את האשה מהחליצה והייבום. אבל אם לא נודע לכמה נולד אם חי ל"י הרי זה ולד של קיימא ואם מת בתוך ל"י אפילו ביום שלשים תהיה כמו שתהיה מיתתו הוא ספק בן קיימא וצריכה חליצה מד"ס אבל לא תתייבם. ועמ"ש המ"מ ז"ל שם