אלה המצות רפג

תקפח (עשה רלו) לתת שכר שכיר ביומו ולא יאחר כ אותו ליום אחר שנאמר ביומו תתן שכרו. (והשכיר יום גובה כל הלילה ועל זה נאמר ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר שהוא הלאו הנ"ל במר"ל והשכיר לילה גובה כל היום מקרא דהכא. ואין השוכר עובר כשתבעו השכיר. ויש לו לשוכר בביתו כדי לפורעו והחכם עיניו בראשו שלא להביא עצמו לידי כך לבטל עשה דהכא ולאו דקדושים)

תקפט (ל"ת שנג) שלא לקבל כל עיקר עדות הקרובים קצתם על קצתם בין לזכות בין לחובה שנא' לא יומתו אבות על בנים וגו'. (ובא בפ"ה לא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות. ומינה ילפינן מסברא לדיני ממונות שגזרת הכתוב היא שלא יקובל עדות אבות על בנים דהרי אפילו שהם בעדותם מחייבים אותם מיתה אשמעינן קרא דלא מהמנו. ומכ"ש לזכות בין בממונות בין בנפשות ומכ"ש שאר קרובים ממשפחת האב ומדבריהם למדנו לפסול שאר קרובים מן האם כמבואר בדבריהם. ועם היות שגזרת הכתוב אין לה טעם כלל אפשר לומר קרוב לשכל המשכיל כי הקורבה היא כגופו. ואון אדם משים עצמו רשע ולא פחות מעיד על עצמו לזכותו. ולעולם התורה השלמה מרחקת המכשולות ולזות שפתים ואם עדות הקרובים היה מועיל זה על זה. בנוהג שבהמון הוא כי קרובים דרכם להתקנות ולהתגורר זה בזה. ולפי שעה כאשר חמתם תבער בהם יחדיו למשפט יקרבו ויחייבו זה לזה ויוכו זל"ז וכשוך חמתם מדאגת לבם שיזכרו מה שיעשו ויתחרטו על הדבר ותבחר מחנק נפשם כי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד באופן שיולד מזה רבות צרות ורעות לכך גזרה תורה שאפילו משה ואהרן בחירי ה' ונאמניו. אינם כשרים להעיד זה לזה כי כך גזרה חכמתו ית' משפט אחד לכולם והיה כצדיק כרשע דוק והבן)

תקצ (ל"ת שנד) שלא להטות משפט הגרים והיתומים שנאמר לא תטה משפט גר יתום. ונכפלה האזהרה להודיעך כי מי שמטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד והוא אמרו לא תעשו עול במשפט ואם הטה משפט גר עובר בשני לאוין ואם הטה לגר ויתום עובר בג"ל (וכפי האמת הנראה השני לאוין שנכתבו בענין העסק הם דומה בדומה ללא