אלה המצות רפב

דלא ראי זה כראי זה. ויצאה נתק מכלל לאו זה שהוא הכולל כל שאר הנגעים חוץ מנתק ודלא כדעת הרמב"ן ז"ל דמשיג עליו בסמ"ק שלו בש"ז והסמ"ג מנאם לשתי מצות (ולפי שמהכא ילפי לההוא כללא דאתי עשה ודחי לא תעשה יש לך לדעת מה שנאמר עוד בסיפיה דהאי כללא שאינו כולל בכל הלאוין שאם בלאו יש כרת אינו נדחה משום העשה והרי הוא כאילו אתמר בפירוש עשה עשה זה אם תצטרך לעבור על הלאו שכנגדו שהחמרתי לך בעונשו כרת. אמנם אם הלא תעשה הוא קיל כזה דהיינו שאין בו כרת הקולא הזאת שיש בו הוא כאילו מפרש ואומר אל תעשה זה ללא צורך קיום מצות עשה אך במקום שיש קום עשה דציצית ומילה ודומיהן הלאוין שכנגדן ודומיהן שאין בהם כרת נדחין בפני קיום העשין ושמור זה בידך כדי שנא תטעה מחסרון לימוד הספרים המורים לגו דרכי הכללים כי אן למדין מן הכללות וכו' אלא מי שבקי בפרטי החוץ)

תקפה (ל"ת שנה) שלא ימשכן המלוה את חבירו מבית ומחוץ בזרוע אלא ע"י שליח בית דין ובגזרתו שנאמר לא תבא אל ביתו לעבוט עבטו. ולאו דוקא ביתו אלא הוא הדין בחוץ שנאמר בחוץ תעמוד)

תקפו (ל"ת שנב) שלא למנוע המשכון מבעליו בעת שהוא צריך אליו שנאמר לא תשכב בעבטו וגו'. (ובא בפ"ה לא תשכב ועבוטו עמך אבל החזיר לו מה שאי אפשר לו לעבוט בלעדיו מפני עניותו והיינו שנשיב לו כלי הנצרך לו ביום כגון המחרישה וכלי הנצרך לו בלילה כגון הכר והכסת)

תקפז (עשה רלה) להשיב המשכון לבעלים בעת שיצטרכו אליו שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. (והיינו דוקא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו. ותועלת המשכון הזה אינו אלא כדי שלא ישמט החוב בשביעית. ועוד שמשכון כזה אינו נעשה מטלטלין אצל היתומים של הלוה ואפילו שמת הלוה בעוד שהמשכון בביתו שומטו המלוה ונפרע ממנו ואין לו דין שאר מטלטלי יתומים דאינם משועבדים לבעל חוב ועוד יש נפקותא שאם המלוה רוצה להפרע מחובו מחמת שאין הלוה רוצה לפדותו יכול למכרו. וכל מצות החזרה אינו אלא כשהמלוה אינו רוצה להתפרע. ופקח עיניך וראה כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו ואין להרהר אחריהם):