אלה המצות רפא

אותן לשני לאוין להיותן שתי מניעות כמ"ש שם בסמ"ק שלו לאוין שי"א. ובהשמטות מנה למצוה מניעת הירא ורך הלבב לצאת ולבא במלחמה. והרמב"ם ז"ל לא מנאו כי חשבו לשלילה ולא למניעה כנראה מפשט הכתוב כמ"ש במ"א שם עי"ש

) תקפב (עשה רלד) להתייחד החתן עם אשתו שנה תמימה כדי לשמחה שנאמר ושמח את אשתו. (דהיינו שלא יצא חוץ לעיר ולא לצבא)

תקפג (ל"ת שמט) שלא למשכן כל דבר שעושין בו אוכל נפש בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה שנאמר ולא יחבול רחים ורכב. ולא רחים בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש דהיינו כלי טחינה וכלי לישה וכלי הבישול וכלי שחיטת הב"ח ודומיהן. ומה רחים ורכב מיוחדין שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייבין על זה בפני עצמו ועזב"ע כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על כל אחד בפני עצמו ואין לפוטרו במלקות אחד בטענת כי מאחר ששניהם כאחד עושין מלאכה אחת דהא אי אפשר לרחים לטחון בלא רחים ורכב אם כן לכלי אחד יהיו נחשבין לכן בא. בביאור שחייב על רחים ורכב. ודומיהן משום שני כלים. והממשכן רחים ורכב הוה ליה כאילו משכן כלי לישה. וכלי שחיטה שהם משונים במלאכתן והם כלים שעושין בהם אוכל נפש אך לא מפני זה יחשבו לשתי מצות. וכן הדין בבגד אלמנה והעובר ע"ז יוציאו מידו ויחזירו לבעלים. ואם עד שלא החזירם נשרף או נאבד לוקה על כל כלי בפני עצמו כאמור אע"פ ששניהם עושין מלאכה אחת הכל לדעת הרמב"ם ז"ל אך לא לדעת ההשגות שדעת הרוב מסכמת עמהם שכל בשעת הלואה אין זה חובל אחר שמרצון הלוה הוא מקבלו ממנו וע"ז הלוהו והרי הוא כמכרו לו עב"ג דה' מלוה ולדעת רש"י ז"ל בפי' החומש שכתב אם חבל תחבול כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע הזמן ואינו פורע נראה פשוט דלא כהרמב"ם ז"ל ומסתבר טעמייהו)

תקפד (ל"ת שנ) שלא לקוץ ולתלוש סימני טומאת הצרעת שנאמר השמר בנגע הצרעת. ודע שהנתק אינו צרעת והצרעת אינה נתק ולפיכך יחשבו שתי מצות הנתק למצה א' והיא מצות ק"ח והצרעת למ"א שהיא זאת