אלה המצות רעז

תשמור. ועשית. כאשר נדרת לה' אלהיך. נדבה. אשר דברת בפיך. (בפיך זו צדקה וכן כל מלה ומלה מפסוק זה מורה על ענין אחר והתכלית הוא כדי ליתן עשה על ל"ת כדי לחייב לאדם שיקיים כל מה שחייב על נפשו באיזה דבר שיהיה מהדברים ונכפל הציווי במאמר ככל היוצא מפיו יעשה (והרמב"ן ז"ל בסמ"ק שלו צ"ד מחלק המצוה לשתים דהיינו מצוה לקיים מוצא שפתיו בנדרי גבוה בין שיהיה מן הדברים הקרבים לפניו, או הנתנים במצותו לאשר צוה לתתם אליו כמו שבא הרמז בפרשה זו שנאמר כי תדור נדר לה' אלהיך וגו'. ומצוה אחת היא לקיים הנדרים והשבועות של ביטוי דהיינו מה שנתחייב בו האדם מדברי הרשות כגון שנדר או נשבע לאכול היום או שלא לאכול וכיוצא שהוא הביטוי שמוציא ומזכיר בשפתיו הנדר או הידות והכינויים שכל נדרי רשות נתייחדו בפ"מ שהיא פרשת הנדרים ששם כתוב לאסור אסר על נפשו דדרשו בו לאסור את. המותר וכו' עי"ש. (אמנם כפי הנראה באמת כי השתי פרשיות כאחת. משטחיות פשט ודרשת המקראות משמע שמדברים הכא והתם משני ענייני נדרים כאחד דהרי התם נמי קאמר קרא איש כי ידור נדר לה' דומה לקרא דהכא א כי תדור נדר לה' ומלא יחל הנאמר התם. באה האזהרה לנדרי גבוה. אם כן קיום נדרי גבוה ונדרי הדיוט מהתם ומהכא נפקי וכלהו חדא מצוה נינהו. כדעת הרמב"ם והסמ"ג ובמ"א זללה"ה: מצוה זו מנאה הרמב"ם בסמ"ק שלו מצ"ד והביאה מהספרי. ובאמת הכי איתא בר"ה ד"ו ע"א מוצא שפתיך זו מצות עשה. תשמור זו מל"ת. ואל תתמה דהביאה רבינו בשם ספרי. כי דע שכל מה שהובא בגמרא בשם ת"ר הוא נשנה בברייתות ודומה להן. והוא ז"ל תופס תמיד. מעיקרו של דבר מהיכן יצא ודעהו

תקעו (עשה רלב) להיות השכיר אוכל מהדבר שיעבוד בו בעת עבודתו כשיהיה הדבר ההוא מחובר לקרקע שנאמר כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך. (ונאמר כי תבא בקמת רעך וגו' ומפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר שאם אינו שכיר מי התיר לו שיבא בכרם רעהו בקמה שלו שלא מדעתו אלא כך הוא אומר כי תבא לרשות בעלים לעבודה תאכל ומשני כתובים הללו הבאים כאחד ולפי לה בב"מ פ"ז שהשכיר אוכל במחובר