אלה המצות רעד

(אעפ"י שאדוניו ישראלי. גם זו לטובה היתה מעלת ארץ ישראל שהיתה קולטת העבדים שמלו וטבלו לשם עבדות. כשהיו בורחים לתוכה להוציאם לחירות ומצלת אותן מהעבדות והיה האדון חייב לשחררו והעבד היה כותב לרבו שטר חוב בדמיו עליו)

תקסט (ל"ת שמ) שלא להונות את העבד הנזכר שברח מח"ל ואפילו בדברים שנאמר עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו. (וזו אונאת דברים כי כמו שהזהירנו על אונאת הגר בתוספת לאו לחולשתו וגנותו הוסיף גם כן לאו שלישי על העבד הזה לפי שהוא יותר חלוש ושפל שלא להונות אותו מאחר שהעבד הזה מל וטבל לשם עבדות לפי ערכו הרי הוא כמו הגר צדק שקבל עליו התורה ולפיכך צותה תורה עליהם בתוספת אזהרה

תקע (ל"ת שעא) שלא לבעול את האשה בלא כתובה וקדושין שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל. (ונכפלה האזהרה לאבי הבת בקרא דכתיב אל תחלל בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות לפי שהיה באפשרות לעלות על דעת האנושי לומר שהואיל שהתורה לא חייבה לאונס ומפתה אלא עונש ממון. וגם זכתה לאב בקדושי בתו. ושיכול למכרה. א"כ יראה להם שהותרה הרצועה לאבות למסור את בתם לבעילת זנות. בדרך שכירות. או מתנה לפיכך אמרה תורה דע נא וראה שכל אחד מהאופנים הנזכרים לא יקרה אלא פעם אחת בכל דור ודור שימצא אדם עז פנים בישראל שיפתה או יאנוס את בת חבירו,. או שימצא עוכר שארו אכזרי שימכור בתו. ולכך ענש הכתוב ממון ולא זולת. אמנם כשיהיה הענין ברצון שניהם והסכמת דעתם מאחר שיכול להמשיך נזק גדול שתמלא הארץ זמה ויבואו להזדווג עם איסורי ביאה צותה תורה לאב שלא ימסו' בתו לכך. ולאשה שלא תפקיר עצמה לכך. ולב"ד שימחו בידם שכל קלקול הדור תלוי בראשי העם שבידם למחות ואינם מוחין (ועיין בש"ה מה שהשיג הרמב"ן ז"ל בדבר מ"ש בלא כתובה וקדושין שהרי הכתובה אינה מן התורה ואיך ילקה עליה וא"ת שהרמב"ם פסק כדעת רשב"ג שאמר שכתובת בתולה דאורייתא והלכה כמותו כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות ד"י עכ"ז צריך עיון דחזינא ליה בעשירי דה"א דפסק כמ"ד דכתובה דרבנן שחכמים הם שתקנו כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובריש