אלה המצות רסג

תקנו (ל"ת של) שלא לענוש בשום עונש את העושה פעולה רעה בעל כרחו שלא בטובתו שנאמר ולנערה לא תעשה דבר. (ומינה ילפינך דה"ה לכל שאר אנוסים כמ"ש אנוס רחמנא פטריה ועם היות דהרמב"ן ז"ל ס"ל שאין זה הלאו מניעה אלא שלילות לפטור את הנערה מאורסה ונסתייע מהמאמר הנז' שאמר פטור ולא אזהרה. הדבר ברור שמאחר שהתורה פטרתו ודאי הוא צווי לנו לפוטרו שאם באנו לחייבו הלא אנו סותרין דעת התורה ולכן ראוי לחשוב את מניעה כזו למצוה כמו שמנה הרמב"ם והסמ"ג ז"ל)

תקנז (עשה רכז) שישא האונס את אנוסתו שנאמר [ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף] ולו תהיה לאשה

(ויתן לאביה או לה חמשים כסף בזמן שבהמ"ק היה קיים שהיו דנין דיני קנסות. אמנם הנישואין גם בזמן הזה מצוה שישאנה אם היא ואביה מרוצין שתנשא לו אבל אם הוא אינו רוצה כופין אותו ואפי' היא חגרת או סומא ומצורעת. אמנם אם היתה האנוסה אסורה עליו ואפי' מחייבי עשין או אפי' שניה לא ישאנה. ואנוסה סתם נקראת כל שנבעלת בשדה וכל הנבעלת בעיר בחזקת מפותה עד שיעידו עליה שהיא אנוסה ואין חיוב הקנס אלא מבת שלש שנים גמורות עד שתבגור ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד דהיינו משנראה בה סי' התחתון שהן שתי שערות בששה חדשים אחר סימן זה נקראת נערה. ואחר שכבר בגרה אין לה קנס שנאמר נערה בתולה. ובא הפ"ה נערה ולא בוגרת וממאנת ואיילונית. בתולה ולא בעולה)

תקנח (ל"ת שלא) שלא יוכל לגרש האונס את אנוסתו לעולם שנאמר תחת אשר ענה לא יוכל לשלחה כל ימיו

(ואם מצא בה ערות דבר אחר שכנסה צריך לגרשה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו (ודע שהאנוסה אין לה כתובה דהא לא שייך בה טעם תקנת רז"ל כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה והרי זו אינו יכול לגרשה. (וכמו שהוא אנס אותה היא עכשיו תאנס אותו לשבת עמה כי מדה כמל"ב)

תקנט (ל"ת שלב) שרא ישא בת ישראל מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד