אלה המצות רנז

אין שלום. ויבואו לידי קנטור. הן מחמת פגם משפחה. והן מחמת כי רבים אשר אתם. וגדול השלום. ולכן יפה שתיקה מוטב שיהיו שוגגין וכו'. ואנכי חזון הרבתי. וביד הנביאים אדבר. כי לאו מכללא אתמר אלא בפירושא אין שלום אמר אלהים לרשעים. וסמיך ליה קרא בגרון אל תחשוך וגו'. גם בוש לא יבושו. לאמר שלום שלום. ואין שלום. וכל מי שחלק לו ה' בבינה עינים לו כי המה לא ידעו מחשבות ה'. ולא הבינו עצתו. כי האמת והשלום שניהם כאחד הוא יסוד כל התורה והמצוה. ופסוק זה דחבור עצבים אפרים כבר פי' הרמב"ם ז"ל בפרק אחרון מהשמנה פרקים אשר הקדים למסכת אבות. כי לדעתי זה הוא פי' מאמרו של רבי הנז' ולא חלילה כפי מם שהם מחשיבין שהם מבינים בכונת דבריו דא"כ לא הנחת בת לא"א. ולפי דבריהם כל מצות אלו יצאו חנם. ולחנם נכתבו בתורה הנצחית. לישראל הנצחיים וקדושים הם. והאמת דרכו. דהואיל וזרעו של אברהם. ותלמידיו של משה הם היו ויהיו לעולם נוטים אזנם למוסר. אם לא היום למחר. וכבר נאמר לו למשה מפי הגבורה ויצום אל בני ישראל. בני טרחנים הם. סרבנים הם. עכ"ז אע"פ שקשה עליהם לקבל עול מדות המוסר. להיותם בני מלכים. סוף סוף חלק ה' להם בבינה יתירה. ורק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה לדעת כל אנשי מעשהו. בהבחנת מעשיו הטובים הם. אם רעים. ועל אחד או שנים היוצאים מן הכלל ומעיזין פנים. לא חש הכתוב על כל מיעוט המתבטל במעוטו דמובדל ועומד הוא לרעה. כמו שנתבאר בספקו של משה פן יש בכם. שמא יש בכם איש או אשה וגו'. ולכן לכל פרט היוצא מכללן ורובן של ישראל אין לחוש אליו. דאפשר אם נחקור נמצא מי אביהם. אפשר עדיין הם משארית הפלטה מהערב רב. אשר תמיד היו לאבן נגף לבני ישראל. ושבחן של ישראל פרסם הכתוב. כמ"ש ויצא בן אשה ישראלית. והוא בן איש מצרי וגו' אם כן התורה ירדה לסוף ייחוסן וקדושתן של ישראל. ולפיכך נתן לנו תורה תמימה במעשיה בחקים ומשפטים ותורות ישרים וצדיקים בברית כרותה אשר לא ימושו מפינו ומפי זרעינו מעתה ועד עולם ועל שמירת הגופים צותה תורה בעשה ול"ת. ולהסיר המכשולות והסכנות. ושלא להניחם בארצינו ובבתינו. (ואפי' על הזרעים חסה תורה שלא יהיו ניזוקין זה לזה. ולכן צוה עלינו במצוה הסמוכה. באיסור הזרעת פלאים ואיסור קיומן ואיסור הנאתן. כי הוא