אלה המצות רנ

הכתוב להזהירו. שאם לא כן. לא היה יכול לחייבו מיתה שהעיקר אצל בעלי הקבלה הוא שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר (או שילמדוה בסברא כמ"ש בסנהדרין דפ"ה באזהרת מקלל אביו ואמו ומכה אביו ואמו

הג' הוא הנקרא לאו שניתן לתשלומין. כגון לא תגזול ולא תגנוב. דכיון דחייב בתשלומין הכי קיימא לן דאין אדם לוקה ומשלם ואל יקשה בעיניך מש"ל במצות תקפ"ג ותקצ"א דמהתם מוכח דלוקה ומשלם שכבר הרגישו בזה המ"מ ומוהר"א הלוי ז"ל עיי"ש ובאמת אין זה נקרא משלם כל עיקר ומשעת נטילה חל עליו חיוב המלקות ובידו היה להפטר ממנו. אמנם מכח שהוא הביא עצמו לידי כך ונתרשל עד שנאנס ונאבד או נשרף. אז את שלו אבד ודוקא באותה שעה הוא דלוקה. כמ"ש סמ"ע ז"ל ואי איישר חילי הוה אמינא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהאי דלוקה אינו אלא כשעדיין נשאר לו מה לגבות שכ"כ ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין וכל זמן שעדיין הוא תובע מהלוה נמצא שאין זה לוקה ומשלם. אבל אם היה דמי המשכון שוה בשוה כחובו אפשר שדעתו ג"כ דלא ילקה וכגון דא צריכא רבא לעשות לו סמוכות. ולהיותי אוהב האמת שידעתי בו שלא כוון הרמב"ם לכך אין בחשקי להאריך ולהטריח. שהרי משעה שתפס ממנו המשכון נתחייב באחריותו. והוא דומה ללאו דחסימה דמצינו בו שלוקה ומשלם לבעלים לפי שמשעת משיכה נתחייב במזונותיו אוף הכא הכי נמי והוא פשוט ואין כאן מקום תימה לע"ד

הד' הוא הנקרא לאו שניתק לעשה. כגון זה הלאו שלא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך. לא תותירו ממנו עד בקר ואם עבר על הלאו עדיין יש בידו לקיים העשה דבאש ישרף. וכן ישראל שגרש את אנוסתו. ולא מתה ולא נשאת לאחר מאחר שבידו להחזירה ולקיים העשה דולו תהיה לאשה אינו לוקה. אבל אם מתה קודם שהחזירה. או שנשאת לאחר. או שהיה כהן שאינו יכול עוד לקיים העשה אזי לוקה. אע"פ שהוא לא בטל הלאו בידים אלא שנתבטל מחמת סיבה מכיון שאינו יכול עוד לקיים העשה כמו שהוא העיקר אצל קיימו ולא קיימו. וזה הכלל הוא לכל כיוצא בהם שיש עדיין ביד האדם העובר על הלאו לקיים העשה שבו. והכי אמרו בפירוש בפרק אלו הן הלוקין שכל עצות ל"ת שיש בה קום ועשה כמו זאת שהל"ת הוא לא תקח